עת"מ 61646-09-20

תקציר

בעתירה נטען כי תקנה 42א לתקנות רישוי שירותי תעופה, המגבילה את השהייה המרבית של כלי טיס זר בישראל ל-45 ימים בכל תקופה רצופה של 270 יום, חלה רק על כלי טיס פרטי ולא על כלי טיס מסחרי. עוד טענו כי תכלית התקנה אינה קשורה לבטיחות וכי יש לפרש אותה כמאפשרת הפעלה סדירה של מטוסים זרים בטיסות מסחריות מישראל. עם זאת, בית המשפט מצא כי התקנה חלה על כל כלי טיס זר, בין אם הוא מופעל באופן פרטי ובין אם הוא מופעל מסחרית, וכי מטרתה אכן לפקח על תחזוקת כלי הטיס ובטיחותו. מאחר שמטוסי העותרים שהו בישראל מעבר לתקופה המותרת מבלי לעבור דרך ארץ הרישום, המשך הפעלתם בישראל יהיה בלתי חוקי. בית המשפט דחה גם את טענות העותרים כי התקנה מנוגדת להוראות אחרות בחוק התעופה הישראלי, כי היא לא פורסמה במאגרי מידע בינלאומיים וכי יש ליישמה באופן סלקטיבי. בית המשפט קבע כי חוק התעופה ותקנות ההפעלה מחייבים, וכי התקנה הותקנה כדין מכוחם. יתר על כן, בית המשפט לא מצא ראיות לאכיפה בררנית, שכן עניינם של העותרים היה שונה באופן משמעותי מזה של מפעילים אוויריים אחרים שהוזכרו. העותרים גם לא הצליחו לשכנע את בית המשפט בטענותיהם האחרות, לרבות אי אכיפת התקנה, וכי היא הופעלה ללא סמכות. משכך, דחה בית המשפט את העתירות והורה לעותרים לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 36,000 ₪.