ת"א 786-11-18

תקציר

בית המשפט מצא כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי רכשה מהתובעת את זכויות השימוש במחסן שבמחלוקת. הראיות הראו כי טענות הנתבעת סתרו מסמכים כתובים, לרבות הסכם הרכישה והמחאת הזכויות, ולא נתמכו בעובדות. הנתבע גם לא הביא ראיות להסדר חוזי שונה עם התובע. בנוסף, עדותו של מנהל הנתבעת לא הייתה עקבית והצביעה על כך שהנאשמת ידעה שהמרתף התחתון אינו שייך לה. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעת כי קיבלה היתר משתמע לשימוש במחסן בשל חזקתה ארוכת השנים בידיעתו ובשתיקתו של התובע. הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת הייתה מודעת לפלישתה, המהווה תנאי מוקדם להיתר מכללא. באשר לתביעה לדמי שימוש, מצא בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה את היקף הנזק הכספי שנגרם כתוצאה מהשימוש שעשתה הנתבעת במחסן. לפיכך, התובעת לא הייתה זכאית לדמי שימוש על פי דיני הנזיקין. כמו כן, התובעת לא הציגה ראיות משכנעות או הערכת מומחה לתמיכה בתביעתה לדמי שימוש על בסיס עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעת, לעומת זאת, הגישה חוות דעת מומחה סבירה לגבי דמי השימוש המתאימים, אשר לקחה בחשבון את המאפיינים הספציפיים של המחסן שבמחלוקת. בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת כי היעדר גישה והיתר חוקי לשימוש במחסן הפחיתו משמעותית מערכו. גם להשכרת המחסן על ידי התובעת בשנת 2019 לא הוצג הסבר מניח את הדעת, מה שהוביל את בית המשפט לייחס את המחדל לחובת התובעת לגלות מידע רלוונטי. בנוסף, דחה בית המשפט את תביעת הנתבעת לניכוי ארנונה ששילמה, שכן החובה לשלם מיסים אלה מוטלת על בעל הנכס. בית המשפט דחה גם את הודעות הצד השלישי, וקבע כי הנתבעת לא הוכיחה את טענותיה כנגד הצדדים השלישיים. בסיכומו של דבר, נדחתה התביעה העיקרית, והודעות צד ג' וצד ד' נדחו אף הן. התובע חויב לשאת בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דינו ואילו הנתבע וצדדים שלישיים חויבו לשלם את שכר טרחת עורך הדין של הצדדים הרביעיים.