ת"א 40038-04-12

תקציר

המחלוקת המשפטית המורכבת נסובה סביב עסקת חליפין שבוטלה בין שתי חברות קשורות (תובעים) לבין נתבע. התובעים תבעו את הנתבעת לתשלום מע"מ בסך 103,789 ₪ בגין שתי חשבוניות שהוצאו בשנת 2003. עם זאת, הנתבע טען כי התביעה הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות וכן השתמש בפעולת בית משפט כהגנה, בטענה כי התובעים יכלו להעלות טענה זו במהלך ההתדיינות הקודמת בין הצדדים. התובעים, לעומת זאת, טענו כי ביטול עסקת החליפין הסתיים רק בפסק דינו של בית המשפט, ולכן יש לספור את תקופת ההתיישנות ממועד זה. יתרה מכך, הם טענו כי שילמו את סכומי המע"מ לרשויות המס ועל הנתבעת להחזירם עם ביטול העסקה. בית המשפט בחן בהרחבה את סוגיית תקופת ההתיישנות, בהתחשב במועד שבו קמה עילת התביעה. נמצא כי עילת התביעה בעניין החזר מע"מ קמה בעת ביטול העסקה, למרות התנגדות התובעים לכך. טענות התובעים, אף שהן תקפות, לא יכלו לגבור על העובדה שהסכם הביטול נחתם והעילות להשבת מע"מ התבררו באותה עת. כך, מאחר שהתביעה הוגשה למעלה משבע שנים לאחר הביטול, נקבע כי לנתבע הגנת התיישנות תקפה. יתר על כן, בית המשפט ניתח את הגנת מעשה בית המשפט והסכים עם הנתבע כי היה על התובעים להעלות את כל טענותיהם, לרבות סוגיית המע"מ, בתביעה הקודמת. הציפייה של כל הצדדים המעורבים הייתה ליישב את כל המחלוקות בהליך אחד. התובעים לא סיפקו הסבר מניח את הדעת לאי הכללת עילת התביעה הנוכחית בהליכים הקודמים. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי לנתבע הגנה תקפה של מעשה בית משפט, ודחה את תביעת התובעים. בנוסף, התייחס בית המשפט לטענות נוספות שהעלו הצדדים ומצא אותן חסרות שחר. משכך, נדחתה תביעת התובעים, והם חויבו לשלם לנתבעת הוצאות בסך 7,500 ₪.