ע"פ 352/71

תקציר

בית המשפט העליון אישר את ההחלטה להרשיע אדם בגניבה וזיוף שיקים, בהתבסס על עדותו של מומחה לכתב יד מהמחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל. חוות הדעת של המומחה, שעמדה בחקירה נגדית קפדנית, נותרה בעינה והייתה מרכזית בתיק. בית המשפט הכיר בסכנות האפשריות הטמונות בהסתמכות על עדות מומחה, לרבות הטיות וטעויות, אך הדגיש כי שיקולים אלה הם שיקולים שעל השופט לשקול בעת מתן פסק הדין. נדונה הספקנות ההיסטורית כלפי הגרפולוגיה, וההעדפה לעדויות של עדי ראייה, כאשר בית המשפט ציין כי הגרפולוגיה הפכה מאז למדע שימושי. דעת הרוב קבעה כי ניתן לזהות אדם על פי כתב ידו, במיוחד כאשר הוא מסופק על ידי מומחה, וכי השופט נקט זהירות בהערכת הראיות. הערעור על ביטול החלטת הערכאה הנמוכה יותר, שהרשיעה את המערער בגניבה, זיוף ומרמה, נדחה. ממלא מקום הנשיא זוסמן, יחד עם דעת הרוב, הדגישו את שקילתו הקפדנית של השופט את עדות המומחה ואת ההשוואה העצמאית שערך בין דגימות כתב ידו של המערער. בית המשפט לא מצא סיבה לחלוק על נימוקי הערכאה הנמוכה יותר, והערעור נדחה.