בש"פ 5431/98

תקציר

במקרה של גניבת מכוניות, ציוד וחלפים ממוסך על ידי המערערים תוך ניצול מידע פנים ושימוש בזהויות בדויות, התייחס בית המשפט העליון למעמד המשמורת שלהם לאחר מעצרם. בית המשפט המחוזי, ששוחרר תחילה בתנאים מגבילים על ידי בית משפט השלום, קיבל בהמשך את ערעור המדינה, וקבע כי המערערים מהווים סכנה לשלום הציבור ועלולים לשבש את הליכי המשפט. המערערים טענו כי עבירות רכוש אינן צריכות להצדיק מעצר לפי חוק סדר הדין הפלילי (חוק המעצרים) שנחקק לאחרונה, וטענו כי עבירות כאלה אינן מסכנות בהכרח את שלום הציבור בהתאם לאמות המידה המשפטיות המתוקנות. עם זאת, בית המשפט העליון הפריך טענה זו והבהיר כי עבירות נגד רכוש אכן יכולות לאיים על הסדר החברתי ועל זכויות הפרט, במיוחד כאשר הן מבוצעות באופן שיטתי או בתחכום. פרשנות זו מתיישבת עם פסיקות קודמות שהציעו כי עבירות רכוש, בשל הפוטנציאל שלהן לאלימות ואיום על ביטחון האדם, יכולות להצדיק מעצר. במקרה דנן, פעולותיהם המחושבות של המערערים, לרבות שימוש בזהויות בדויות וביצוע מאורגן של גניבות, נחשבו לאיום משמעותי על שלום הציבור. בנוסף, חשש לשיבוש הליכי משפט, נוכח התנהגותם המתחמקת של המערערים והרשעתו האחרונה של אחד המערערים בסחר בסמים. למרות טענות ההגנה, בית המשפט לא מצא סיבה משכנעת להפוך את החלטת בית המשפט המחוזי, והגיע למסקנה כי המעצר נחוץ כדי להפחית את הסיכונים שזוהו, ובסופו של דבר דחה את הערעור.