על"ע 2/72

תקציר

פסק הדין מתייחס לעבירות משמעת שביצע עורך דין, שהורשע לפי סעיפים 53, 61(3) ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, בעקבות פעולותיו כעורך דין ונוטריון שהיה מעורב בתביעות פיצויים מגרמניה. עורך הדין ערער על פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, ובית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין קיבל חלקית את ערעורו והפחית את עונשו. הן עורך הדין והן היועץ המשפטי לממשלה ערערו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי תקופת ההתיישנות בעבירות פליליות אינה חלה על הליכים משמעתיים, ובית הדין הארצי לא היה מוסמך להקים מוסד התיישנות. עוד נקבע כי אין הבדל משמעותי בין עבירות המשמעת המפורטות בפקודת עורכי הדין, 1938, לבין חוק לשכת עורכי הדין, ומעשיו של עורך הדין מהווים עבירת משמעת לפי סעיף 61(1) לחוק התשכ"א-1961. בנוסף, מצא בית המשפט כי חוק החנינה תשכ"ז-1967 ותקופת ההתיישנות על עבירות פליליות לא השפיעו על הליכי משמעת, והעמדתו לדין פלילי של עורך הדין או היעדרה לא השפיעו על המשפט המשמעתי. זאת ועוד, בית המשפט אישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הגנתו של עורך הדין, שטענה לאי ידיעה בשל עומס עבודה כבד, אינה תקפה. בית המשפט הסכים גם עם הרשעתו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 113 לפקודת החוק הפלילי, והדגיש כי התנהגות בניגוד לסעיף זה נופלת בגדרו של סעיף 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין. בסופו של דבר נדחה ערעורו של עורך הדין, וערעור היועץ המשפטי לממשלה להשיב על כנו את גזר הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי התקבל. עם זאת, בית המשפט בחר שלא להחמיר בעונש בהתחשב בנסיבותיו האישיות של עורך הדין ובזמן שחלף מאז ביצוע העבירות. ההשעיה המקורית לחמש שנים, יחד עם הוראות לפרסום פסק הדין וההוצאות, אושרו.