ת"א 11704-06-22

תקציר

התיק עוסק בסכסוך על שכר טרחת עורך דין בין עורך דין, התובע, לבין לקוחו, הנתבע. התובע ייצג את הנתבע בעניין מקרקעין הנוגע לזכויות הנתבע בחלקת מקרקעין. הייצוג נמשך למעלה משנתיים, במהלכן ניהל התובע משא ומתן ומגעים עם גורמים שונים מטעם הנתבעת. בסופו של דבר נחתם הסכם אופציה עם חברה בשם דוידסון, המתווה את התנאים לפיתוח הקרקע. עם זאת, בהמשך החליט דוידסון שלא לממש את האופציה, והותיר את זכויותיו של הנתבע ללא שינוי. במרכז המחלוקת עומדת התחייבות חתומה של הנתבעת לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 1,300,000 ₪, אשר התובע פירש כשכר טרחה קבוע. הנתבעת טענה כי שכר הטרחה מופרז ומותנה במימוש מוצלח של האופציה על ידי דוידסון, דבר שלא יצא לפועל. בית המשפט בחן את נסיבות החתימה על ההתחייבות, בהתחשב בגורמים כמו כוונת הצדדים, מהות ההסכם והיחס בין ההתחייבות לבין הצוואה שנחתמה בו זמנית. השופט הגיע למסקנה כי ההתחייבות המוזכרת בהתחייבות תקפה רק אם האופציה תמומש. מכיוון שלא כך היה, ההתחייבות לא הייתה ניתנת לאכיפה ככתבה. תחת זאת, קבע בית המשפט כי על התובע לקבל שכר סביר עבור עבודתו. בהתחשב בראיות ובעדויות, קבע בית המשפט סכום זה על 250,000 ₪ בתוספת מע"מ, שישולם על ידי הנאשם. הסכום חושב על בסיס שכר הטרחה ששולם למשרד עורכי דין אחר בגין עבודה דומה, והוא יישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.6.2018, מועד ביניים בתקופת עבודתו של התובע. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובע 30,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, שכן התביעה התקבלה באופן חלקי בלבד.