דב"ע לד/1 - 1

תקציר

המקרה נסוב סביב תביעת עובד נגד רשות בגין הלנת שכר פיצויים בגין פדיון חופשה שנתית לאחר סיום עבודתו. העובד טען כי הרשות לא שילמה את פדיון החופשה ביום בו חדל לעבוד, כפי שנקבע בחוק. הרשות, לעומת זאת, טענה כי העיכוב בתשלום נבע מנסיבות שאינן בשליטתה וכי העובד עצמו אחראי לכך שלא סיפק את המסמכים הדרושים לתשלום. התביעה הראשונית נדונה בפני רשם בית הדין האזורי, שפסק לטובת הרשות. העובד ערער על החלטה זו לבית הדין האזורי, שקיבל חלקית את ערעורו ופסק לו פיצוי מופחת להלנה. לא מרוצה מהפסיקה, העובד הביא את המקרה לבית משפט גבוה יותר. פסק דינו של בית המשפט העליון התמקד בשאלה האם ניתן לקיים את החלטת בית הדין האזורי בעילה של "טעות משפטית" בפסק הדין, סיבה שלא הועלתה או נדונה קודם לכן במהלך ההליך. בית המשפט הדגיש כי פיצויים בהלנת שכר, כמפורט בחוק הגנת השכר, הם זכאות אוטומטית ולא ניתן להפחית או לבטל אותם ללא בקשה ספציפית ונסיבות מצדיקות. יתר על כן, הסיבה המצדיקה חייבת להיות תקפה וישימה בעת אי התשלום. במקרה זה, "הטעות המשפטית" הנטענת לא הייתה סיבה מוצדקת לאי תשלום, שכן היא לא הועלתה במהלך ההליך וסותרת את טענות הרשות עצמה. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי יש לקבל את ערעורו של העובד. בית המשפט קבע כי על הרשות לשלם לעובד את מלוא פיצויי הלנה, בתוספת ריבית, והורה לרשות לפצות את העובד בהוצאות הערעור. בית הדין ציין גם את רשלנותו של רואה החשבון ברשות וייחס לרשלנות זו הוצאה מיותרת של כספי ציבור, תוך שהוא מדגיש כי העובד נקט בצעדים הדרושים כדי לתבוע את שכרו המגיע לו.