ע"א 189/68

תקציר

פסק הדין, שניתן על ידי השופט ברנזון והוסכם על ידי ממלא מקום הנשיא זילברג והשופט הלוי, מתייחס לסכסוך שכירות עסקית שחל עליו חוק הגנת הדייר, התשי"ד-1954. המקרה עסק בבעל בית שדרש שכר דירה מוגדל משוכריו, מה שהוביל למחלוקת ולהתדיינות משפטית שבאה בעקבותיה. בית הדין לשכירות קבע בתחילה את דמי השכירות על 6,400 ל"י לשנה לתקופה מסוימת ו-9,600 ל"י לשנה לאחר מכן. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל חלקית את ערעור השוכרים, והפחית את דמי השכירות ל-5,850 לירות לשנה משנת 1965 ואילך. בית המשפט העליון, בהסכמה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אישר את ההחלטה. בית המשפט העליון קבע כי בבואו לקבוע את דמי השכירות של העסק לפי סעיף 29 לחוק הגנת הדייר, רשאי בית הדין לשכירות להבטיח כי המשכיר יקבל תשואה סבירה על ההשקעה או על שווי הנכס. על בית המשפט לשקול כל תוספת, שיפור או השלמה שנעשו בנכס על ידי השוכר, המשפיעים על דמי השכירות הנוספים. הבעלים לא אמור ליהנות מהשקעות שבוצעו על ידי השוכר אלא אם הוסכם אחרת. מכיוון שהצדדים לא נקבו במועד לדמי השכירות המופחתים, גם בית המשפט לא צריך להטיל תנאים כאלה. פסק הדין מבהיר כי המשכיר זכאי לתשואה סבירה על השקעתו, תוך הכרה בכך שיש להתחשב בהשקעות השוכרים בנכס. במקרה זה, הוציאו השוכרים כספים רבים על השבחת הנכס המושכר. בית המשפט קבע כי יש לשקול השקעות אלה בקביעת דמי השכירות, מבלי להגביל את משך הזמן של השיעור המופחת. פסק הדין מדגיש את הצורך לכבד את אומד דעתם של הצדדים ואת התנאים המוסכמים, ולא להציב תנאים שלא הוסכמו על ידם.