ב"ל 32903-09-18

תקציר

התובע, רופא שיניים במקצועו, תבע הכרה בקשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין ליקוי בצוואר. בית המשפט מינה מומחה רפואי, ד"ר אנג'ל, שקבע בחוות דעתו כי בעוד שתנועות קיצוניות חוזרות ונשנות של הצוואר עלולות לגרום נזק לצוואר, אופי עבודתו של רופא השיניים אינו גורם לשיעור מוגבר של מומים בצוואר הרחם בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. חוות דעתו של המומחה הייתה כי תנאי עבודתו של התובע לא היו הגורם העיקרי לפגם בצווארו, ותרמו לפחות מ-20% ממנו. המומחה התייחס גם למחקר שנערך לאחרונה ובדק קבוצה גדולה של רופאי שיניים שלא מצא שיעור גבוה יותר של בלטי דיסק צוואריים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. טענות התובע, שהסתמכו על חוות דעת של מומחה אחר, היו כי חוות דעתו של המומחה סותרת, וכי התנועות שהתובע מבצע כרופא שיניים הן תנועות קיצוניות אשר גרמו לפגם בו. בית המשפט פסק לטובת הנתבע, וקבע כי התובע לא הוכיח די הצורך קשר סיבתי בין עבודתו לבין מחלתו, ובחר להסתמך על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט, ד"ר אנג'ל, ועל המחקר המדעי אליו התייחס. ההחלטה התקבלה מתוך הנחה כי תנועותיו הקיצוניות של התובע בעבודה לא היו תכופות, וכי לא היו נסיבות חריגות להתעלם מחוות דעתו של המומחה. לפיכך, הגיע בית הדין למסקנה כי אין קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין הפגם בצווארו. לשני הצדדים הייתה הזכות לערער על פסק הדין בתוך 30 יום.