ו"ע 124/06

תקציר

פסק דין משלים זה בא בעקבות פסק דין חלקי שניתן ביוני 2006 בנוגע לפרשנותו של סעיף 41(א) לחוק יישום תכנית ההתנתקות, העוסק בסוגיית הפיצויים לתושבים ישראלים שפונו מבתיהם ברצועת עזה ובצפון הגדה המערבית. הסעיף המדובר קובע כי אדם אינו יכול לקבל פיצוי עבור יותר מבית מגורים אחד. פסק הדין מתמקד בעניינם של דיירי הדיור הציבורי ביישובים המפונים ששכרו שני נכסים סמוכים. ועדת הזכאות קבעה בעבר כי הם זכאים לפיצוי מוגדל רק עבור אחד הנכסים, בהתבסס על פרשנות רחבה של סעיף 41(א). המערערים טענו כי היה על הוועדה לדבוק במשמעותו המילולית של החוק, אשר היה מזכה אותם בפיצוי בגין שני הנכסים. עם זאת, בית המשפט הסכים עם פרשנות הוועדה וציין כי מטרת החוק היא למנוע כפל פיצויים במסלול ב', שנועד להעניק כספים נוספים לבעלי דירות לרכישת מגורים חלופיים באזור הנגב והגליל. בית המשפט שקל גם את תכלית החוק ותחולתו הן על שוכרים והן על דיירי הדיור הציבורי, והגיע למסקנה כי יצירת הבחנה בין השניים תסתור את כוונת החוק. זאת ועוד, הדגיש בית המשפט כי טענת המערערים בדבר נחיתותם הכלכלית של דיירי הדיור הציבורי לעומת השוכרים אינה מבוססת. פסק הדין מדגיש את תפקידו של בית המשפט בהשלמת פערים חקיקתיים ובהשלמת החוק, במיוחד כאשר הוא מגשים את תכלית החקיקה. במקרה דנן, בית המשפט הסיק כי המחדל החקיקתי ביחס לדיירי הדיור הציבורי היה מחדל והשלים אותו על ידי הרחבת הוראות סעיף 41(א) כך שיכללו אותן. משכך, נדחה הערעור, והמערערים לא היו זכאים לפיצוי מוגדל בגין שני הנכסים.