עמ"ת 54472-02-17

תקציר

המערערים היו מעורבים במחאה חברתית נגד הליכי גביית החובות של הבנקים, שכוונה גם נגד משפחות מנכ"לי הבנקים. המחאה כללה פרסום סרטונים ברשת, הפגנות ליד בתיהם ומקומות עבודתם של המנכ"לים ויצירת קשר טלפוני עמם ועם קרוביהם. המערערים טענו כי פעילותם היא מחאה חברתית של ממש, ואילו המשיב טען כי מדובר באמתלה להשגת מטרות אישיות הקשורות לגביית חובות. השופט פתח את דבריו בציינו כי מחאה ציבורית היא זכות יסוד שיש להגן עליה, וניגש למקרה בזהירות, בהתחשב ברגישות שבהגבלת חופש הביטוי. היא מצאה כי המחאה הייתה אמיתית ולא אמתלה, בהתבסס על הראיות, לרבות דחיית המערערים להצעת הסדר חוב הקשורה להפסקת מחאתם. לאחר מכן בחן השופט את אופי המחאה והשפעתה על פרטיות המנכ"לים ובני משפחותיהם. היא הגיעה למסקנה כי אף שהמחאה היא מאבק ציבורי לגיטימי, היא חצתה את גבולות החוקיות בכך ששיתפה במכוון את משפחות המנכ"לים. הדבר פגע בזכותם לפרטיות, במיוחד נוכח האופי המכוון והשיטתי של מעשי המערערים. בהתייחסו לסוגיית האחריות הפלילית, ציין השופט כי ההגבלות על המערערים צריכות להיות מידתיות לעוצמת הראיות נגדם. היא מצאה כי ההגבלות המתונות שהוטלו היו מוצדקות, בהתחשב בפוטנציאל הפלילי של מעשיהם, למרות שהראיות לא היו חזקות דיין כדי לקבוע אשמה באופן חד משמעי. המערערים העלו מספר טענות המערערות על אחריותם הפלילית, ובהן שיקול דעתן של רשויות האכיפה לנקוט בהליכים פליליים, הלגיטימיות של הפגנות בסמוך לבתיהם של אישי ציבור, מידת אחריותן לאירועים שונים ופרשנות העבירות הרלוונטיות לחופש הביטוי. השופטת קבעה כי סוגיות אלה צריכות להיות מוכרעות על ידי בית המשפט הפלילי הדן בתיק, ותפקידה לקבוע האם ההגבלות מידתיות. לבסוף אישר השופט את מרבית ההגבלות, ומצא אותן ראויות ונחוצות, אך תיקן את צו ההרחקה הפיזי, שהיה בלתי מעשי ומיותר. כל אחד מהמערערים היה מעורב במחאה במידה מסוימת, דבר המצדיק את המשך הטלת ההגבלות המתונות. לפיכך נדחה הערעור, והשופטת הדגישה כי טענות המערערים בדבר אחריותם הפלילית יישמרו להליך הפלילי.