עב"ל 5023-06-21

תקציר

הערעור מערער על החלטת בית המשפט המחוזי שביטלה את שלילת קצבת אזרח ותיק על ידי המוסד מתושב חוץ. המשיב, אזרח ישראלי, התגורר רוב חייו בישראל. עם זאת, לאחר פרישתו, הוא בילה תקופות משמעותיות בחו"ל, בעיקר בספרד, שם התגוררו אשתו השנייה וילדיו. המוסד טען כי המשיב העתיק את מרכז חייו לחו"ל ולכן אינו "תושב" לפי חוק הביטוח הלאומי, מה שהוביל לדחיית תביעתו לפנסיה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב, בקובעו כי החלטת המוסד אינה סבירה וכי אין לשלול רטרואקטיבית את מעמדו של המשיב כתושב. היא הדגישה את הרף הראייתי הגבוה לשלילת תושבות, במיוחד לאחר שנים רבות כתושב, והחילה את מבחן "הזיקה המרבית" לקביעת התושבות. בית המשפט קבע כי החלטת המוסד פגומה, שכן היא לא הביאה בחשבון את קשריו החזקים של המשיב וקשריו עם ישראל. בערעורו טען המוסד כי מכלול הראיות מצביע על העברת מרכז חייו של המשיב לחו"ל. מנגד, הדגיש המשיב את שהותו בישראל כל חייו ואת הקשרים הכלכליים, המשפחתיים והרגשיים שעיגנו אותו שם. הוא טען כי החלטת בית המשפט המחוזי צריכה לעמוד בעינה, שכן שלילה רטרואקטיבית של הקצבה פוגעת בזכויותיו ובחוק. בית המשפט העליון, לאחר שבחן את הראיות ושקל את המגמות המשתנות של הניידות העולמית, פסק לטובת המוסד. נמצא כי המשיב לא הצליח להוכיח כי מרכז חייו נותר בישראל, במיוחד נוכח שהותו הממושכת בספרד עם משפחתו. בית המשפט הבהיר כי דרישת התושבות לפנסיה של אזרח ותיק כרוכה בקשר מהותי וקבוע לישראל. תוך הכרה במציאות המשתנה של החיים הגלובליים, הדגיש בית המשפט כי יש למלא את תנאי התושבות. משכך, התקבל הערעור, והחלטת בית המשפט המחוזי בוטלה. המשיב לא נחשב לתושב בתקופה שבמחלוקת, מה שהוביל לדחיית תביעתו לפנסיה. עם זאת, בית המשפט ציין כי אם ישתנו נסיבותיו של המשיב, הוא עשוי להגיש בקשה מחודשת לקבלת הפנסיה. פסק הדין הוגבל לתקופה הספציפית, ולא נפסקו הוצאות.