ת"א 19837-10-13

תקציר

במרכזה של המחלוקת עומד בית קפה המופעל במסגרת הסכם זיכיון. תלתן חכרה מבנה להפעלת בית קפה והשכירה אותו בשכירות משנה לאייל ומיטל שהסכימו להפעיל אותו כזכיין של ארקפה. ההסכם העניק לאייל ומיטל את האפשרות לרכוש את ציוד בית הקפה ואת המוניטין מתלתן ולהמחות את זכויותיהם וחובותיהם על פי חוזה השכירות. עם זאת, הרכישה הייתה כפופה לתנאי שהם יפעילו את בית הקפה למשך שנה. אם בחרו שלא להמשיך להפעיל את בית הקפה, הם היו אמורים להחזיר את ה"מכור" (ציוד ומוניטין) לתלתן ולקבל החזר של דמי הפינוי ששילמו. אייל ומיטל החליטו שלא להמשיך להפעיל את בית הקפה והודיעו לתלתן על כוונתם עשרה חודשים לאחר שנכנסו לתפקיד. במקום להחזיר את ה"מכור", הם מכרו אותו לצד שלישי, קריית חיים קפה בע"מ, וקיבלו דמי פינוי גבוהים יותר. תלתן דרשה את החזרת הציוד או תשלום עבור ערכו, וכן את ההפרש בין דמי הפינוי שהתקבלו מאייל ומיטל לבין אלה ששולמו על ידי האחרונים לתלתן. בית המשפט קבע כי אייל ומיטל לא היו מחויבים להחזיר את "המכור" לתלתן, שכן לאחרון לא הייתה כל כוונה להפעיל את בית הקפה בעצמם ואף אישר זאת בכתב. עוד קבע בית המשפט כי התנהגותם של אייל ומיטל במהלך תקופת המשפט עולה כדי חוסר תום לב, שכן מכרו את בית הקפה לצד שלישי מבלי ליידע את תלתן. עם זאת, בית המשפט לא קיבל את תביעתה של תלתן להפרש דמי הפינוי, שכן שכר הטרחה הגבוה יותר שקיבלו אייל ומיטל מהצד השלישי לא הוכח כקשור סיבתית לאובדן הסיכוי של תלתן. באשר לציוד שהושאר בבית הקפה, קיבל בית המשפט את גרסתו של תלתן לפיה חלקו ניזוק וחלקו חסר. לפיכך חויבו אייל ומיטל לשלם לתלתן 9,175 שקל בתוספת מע"מ וריבית החל מיום 19.2.2015. שני הצדדים היו אחראים להוצאותיהם המשפטיות.