ת"א 37307-01-14

תקציר

התביעה בפני בית המשפט היא מחלוקת על החזר הלוואה. הבנק תובע את הנתבע, שהוא ערב להלוואה שניתנה לחברה. ההלוואה המדוברת היא הלוואה בערבות מדינה, מה שמרמז כי המדינה תפעל כערבה לאחוז מסוים מסכום ההלוואה במקרה שהלווה יגיע לחדלות פירעון. במקרה זה, המדינה ערבה ל-70% מההלוואה ואילו הנתבע ערב ל-30% הנותרים. הבנק והנתבע חלוקים על תנאי הערבות והנתבע טוען כי הוא אחראי רק ל-30% מסכום ההלוואה. בית המשפט בוחן את הראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים ופוסק לטובת הבנק. מסקנתו היא כי טענת הנתבע כי הוטעה להאמין כי ערבותו מוגבלת ל-30% אינה תקפה. במסמכים עליהם חתם הנתבע מצוין בבירור כי ערבות המדינה היא ערבות שיורית, כלומר ניתן לממש אותה רק לאחר שמוצו הערבויות האחרות. זאת ועוד, בית המשפט מוצא כי עדותו של הנאשם לוקה בחוסר אמינות ועומדת בסתירה לראיות הכתובות. מראיות הבנק, לעומת זאת, עולה כי הנתבע היה מודע לטיבה של ההלוואה בערבות המדינה וכי הסכים לערוב לכל סכום ההלוואה. בנוסף, בית המשפט מפנה את הודעת הנתבע לצד שלישי, בה הוא מבקש כי המדינה תחויב לשפות אותו בגין כל סכום שהוא מחויב לשלם לבנק. הנתבע טוען כי מצגי המדינה בנוגע להלוואה היו מטעים וכי המדינה התרשלה בפיקוח על פעילות הבנק. עם זאת, בית המשפט דוחה הודעה זו, וקובע כי טענות הנתבע אינן מפורטות דיין וכי הן אינן נתמכות בראיות. ערבות המדינה היא אכן ערבות שיורית, ואין מקום לחייב את המדינה לשפות את הנתבע. כתוצאה מכך, בית המשפט פוסק לטובת הבנק ומורה לנתבע לפרוע את יתרת ההלוואה בסך 307,306 שקל, בתוספת ריבית והוצאות. הנתבע נדרש גם לשלם את הוצאות המשפט של הבנק. בינתיים, ההודעה לצד השלישי, שהוא המדינה, נדחית, והנתבע נדרש לשאת בהוצאות המשפט של המדינה.