בג"צ 794/98

תקציר

העותרים, הנמצאים במעצר מנהלי מזה מספר שנים (עותר 1 משנת 1989 ועותר 2 משנת 1994), ביקשו להיפגש עם נציגי הצלב האדום אך בקשתם סורבה. הם ערערו לבית המשפט העליון, שפסק לטובתם. בית המשפט קבע, כי בין אם הוא נשלט על ידי המשפט הבינלאומי ובין אם הוא נשלט על ידי הדין הפנימי הישראלי, המבחן הוא מבחן של סבירות. בית המשפט הכיר אמנם בשיקולים ההומניטריים והביטחוניים הסותרים, אך מצא כי השיקול ההומניטארי גובר, במיוחד נוכח משך מעצרם של העותרים. חלוף הזמן, לפי בית המשפט, נותן משקל רב יותר לשיקול ההומניטרי תוך הפחתת חשיבותו של השיקול הביטחוני. עוד הדגיש בית המשפט כי על מדינת ישראל, כמדינת חוק המכבדת זכויות אדם, לשקול בכובד ראש שיקולים הומניטאריים, גם כאשר מדובר בחברות בארגוני טרור. יתר על כן, פסק הדין קבע כי החובה להתחשב בנורמות הומניטריות מיטיבה עם המדינה עצמה וציטט מקורות הלכתיים המדגישים את חשיבות פדיון השבויים. לבסוף, הורה בית המשפט למשיב לערוך את הסידורים הדרושים לביקור נציגי הצלב האדום אצל העותרים. המשנה לנשיא לוין והשופטים אור, חשין ואנגלרד הסכימו עם ההחלטה. השופט אנגלרד הוסיף הערות משלו, תוך שהוא מצטט מקורות במשפט העברי.