רבני 851673/09

תקציר

לאחר נישואים שנמשכו כ-13 שנים, החליטו בני הזוג להיפרד ולהתגרש. נקודת המחלוקת העיקרית בהליכי הגירושין הייתה הבעלות על דירה הרשומה על שם האישה. הדירה נרכשה על ידי האישה לפני הנישואין, והיא טענה כי אין לאזן אותה כחלק מהנכסים המשותפים של בני הזוג, שכן היא נקנתה מכספה ועל שמה בלבד. כמו כן, האישה הדגישה את התנהגותו האלימה והפוגענית של הבעל לאורך כל חיי הנישואין וביקשה חלוקה לא שוויונית של הנכסים לטובתה, כפי שמתיר במקרים של אלימות קשה. הבעל, לעומת זאת, טען כי יש לראות בדירה רכוש משותף. לטענתו, הוא תרם לתשלומי המשכנתא ולשיפוצים נרחבים בדירה, הן לפני הנישואין והן לאחריהם, ולכן אמורות להיות לו זכויות בנכס. בנוסף, טען הבעל כי הצדדים היו ידועים בציבור לפני חתונתם הרשמית, במהלכה נערכו השיפוצים המשמעותיים, ויש בכך כדי להצדיק את זכויותיו בדירה. בית המשפט בחן ביסודיות את האפשרויות להעברת הבעלות בדירה ומצא כי אין שטר מכר או מתנה תקפים לטובת הבעל. רישום הדירה על שם האישה, בהיעדר כל חוזה או הסכם להעברת זכויות לבעל, פעלו בניגוד לטענות הבעל. בית המשפט שקל גם את השפעת חוקי המדינה ופסקי דין קודמים, אך הודגש כי נסיבותיו של כל מקרה הן ייחודיות. במקרה ספציפי זה, בית המשפט לא מצא כל ראיה נוספת, מעבר לנישואין עצמם, המצביעה על כוונה שהדירה תהיה רכוש משותף. אופיים המתוח והאלים של הנישואין חיזק עוד יותר את טענת האישה כי לא הייתה כוונה לחלוק בנכסים חיצוניים. גם טענת הבעל בדבר הידועים בציבור נדחתה, שכן בית המשפט לא מצא ראיות מספיקות לכך שהצדדים חיו יחד וניהלו משק בית משותף לפני נישואיהם הרשמיים. לפיכך קבע בית הדין כי הדירה שייכת לאישה בלבד, ועל הבעל לשלם לאישה דמי שימוש עבור התקופה בה התגורר בדירה לאחר מתן הגט. בית המשפט פסק גם על חלוקת יתרת הרכוש, וקבע כי על שני הצדדים לקבל חלק שווה מהנכסים שנצברו במהלך נישואיהם, עד למועד הפירוד המוסכם. גם ערכם של שני כלי רכב שנרכשו במהלך חייהם המשותפים היה אמור להתחלק שווה בשווה, כאשר אחד יישאר ברשות הבעל והשני בידי האישה. בית המשפט הגיע למסקנה כי ניתן לפרסם את ההחלטה לאחר הסרת פרטים מזהים.