ת"א 2134-02-18

תקציר

התובעת שכרה את שירותיו של הנתבע, עורך דין במקצועו, שייצג אותה ואת משפחתה בתביעות ביטוח הנובעות מתאונת דרכים. התובעת טענה כי הנתבע לא שילם לה את מלוא סכום הפיצויים המגיע לה. התביעה התמקדה בכספים המגיעים לתובע באופן אישי, אותם לטענת הנתבע לא העביר. התובעת טענה כי לא הייתה מודעת להסכם פשרה משנת 2009 אשר הכריע בתביעתה נגד אליהו חברה לביטוח וכי הנתבע קיבל את כספי הפיצויים אך לא העביר לה אותם. לטענתה, הנתבע הציג מצג שווא לגבי מצב תביעתה וסיפק תשובות מתחמקות כאשר ביררה על כך. לאחר ששכר עורך דין חדש, גילה התובע את התרמית בשנת 2014 ודרש את העברת הכספים. הנתבע הכחיש את הטענות וטען כי התובע עודכן באופן שוטף וכי העביר לה את הפיצוי לאחר ניכוי שכר טרחתו והוצאותיו. עוד טען כי התביעה חסומה על פי חוק. בית המשפט דחה את הגנת ההתיישנות של הנתבעת, וקבע כי גילוי התרמית על ידי התובעת בשנת 2014 נבע מסיבות שאינן תלויות בה. בית המשפט קבע כי הנתבע הפר את חובת האמונים שלו ואת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי התובע. בית המשפט מצא כי הנתבע לא הביא כל ראיה שתתמוך בטענותיו ונהג בהטעיה. נקבע כי התובעת זכאית למלוא סכום הפיצוי בניכוי שכר טרחת עורך דין מתאים וכי הנתבע גרם לה נזק ברשלנותו ובהפרת חובתו. בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע 125,000 ₪, בניכוי 13,750 ₪ שכר טרחת עורך דין, לצד 5,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, וכיסה את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין. הסכומים היו אמורים לצבור ריבית החל מתאריכים נקובים ועד לתשלום מלא. פסק הדין ניתן לטובת התובעת בהעדר הצדדים ביום 24.2.2022.