עמ"ש 61008-06-13

תקציר

הערעור והערעור שכנגד נובעים מפסק דין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות בעניין סכסוך בין בני זוג גרושים, המכונים המערערת (האישה) והמשיב (הבעל), על חלוקת נכסיהם לאחר גירושיהם. המחלוקת העיקרית נסובה סביב חלוקת דירה בבעלות משותפת, שנרכשה כשנה ושמונה חודשים לפני תחילת הליכי הגירושין. המערערת טענה כי יש להעניק לה את מלוא הזכויות בדירה, שכן עיקר המימון לרכישתה הגיע ממכירת דירתה הקודמת, וכי המשיב הטעה אותה לגבי כוונותיו בנוגע לנישואיהם. המשיב, לעומת זאת, טען כי יש לחלק את הדירה שווה בשווה, לפי הרישום על שם שניהם. בית המשפט לענייני משפחה פסק לטובת המערערת, והעניק לה 65% מהזכויות בדירה בהתבסס על מספר גורמים, לרבות כושר ההשתכרות של הצדדים, נסיבות רכישת הדירה וחוסר תום הלב של המשיב. עם זאת, השופטים בערעור זה מצאו כי המערערת לא הביאה ראיות מספיקות לביסוס טענותיה בדבר הטעיה וכי דיני המתנה חלים על הנסיבות, כלומר יש לחלק את הדירה שווה בשווה ללא קשר למקורות המימון. יתר על כן, הם הגיעו למסקנה כי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, המאפשר חלוקה לא שוויונית של נכסים בנסיבות מיוחדות, אינו מצדיק חריגה מחלוקה שווה של זכויות הדירה, שכן רישום הנכס מייצג נאמנה את ההסכמות שהושגו בין בני הזוג. בנוסף, דחה בית המשפט את טענות המערערת בדבר כושר השתכרותו של המשיב וסכום מזונותיו, ולא מצא עילה להתערב בהחלטות בית המשפט לענייני משפחה בעניינים אלה. השופטת שושנה שטמר הסכימה עם התוצאה אליה הגיע השופט ג'יוסי אך מטעמים שונים. שטמר סבר כי התנאים לחלוקה לא שוויונית לא התקיימו במקרה זה, ולא היה פער משמעותי בהכנסות הצדדים או ביכולתם לכלכל את עצמם לאחר הגירושין. לבסוף, קיבלו השופטים את ערעור המשיב בעניין הדירה ודחו את ערעור המערער כולו, תוך שהם פוסקים למשיב את הוצאותיו ושכר טרחת עורך דין.