ע"פ 6096/94

תקציר

המערער מס' 2, חמאדה מנצור, הורשע בהריגה, והמערער מס' 1, אחמד מנצור, בגרימת חבלה חמורה במהלך קטטה. בית המשפט העליון אישר הרשעות אלה, תוך שימת דגש על אמות המידה להערכת ראיות נסיבתיות. בית המשפט קבע כי בתיקים פליליים, אם המסקנה ההגיונית היחידה מהראיות תומכת באשמה, וההסברים החלופיים העולים בקנה אחד עם החפות הם דמיוניים בלבד, יש הצדקה להרשעה. למרות הטענות כי הראיות אינן חד-משמעיות ונסיבתיות, מצא בית המשפט משקל משמעותי של ראיות ישירות ונסיבתיות נגד חמאדה. זה כלל את הודעותיו שלו במשטרה ועדויות של עדי ראייה, לפיהן במהלך הקטטה הוא החזיק סכין עם ידית לבנה, שזוהתה כנשק שגרם לפציעתו הקטלנית של עלי קשוע. בית המשפט דחה את חוסר העקביות בעדויות העדים, וציין כי ניתן לסמוך על חלקים אמינים אם הם עולים בקנה אחד עם ראיות אחרות. בעוד אחמד נראה עם סכין אחרת והואשם בדקירות לא קטלניות, חמאדה נחשב אחראי לרצח עלי עם מאפייני הנשק וההסתרה התואמים את מעשיו. עונשם של שני המערערים אושר בשל אופיו האלים של העבירה, הרשעותיהם הקודמות והחבלות הקשות שנגרמו להם. הערעורים על עונשים מופחתים או על ביטול הרשעה נדחו, מאשרים את החלטות הערכאה הנמוכה יותר ומדגישים את הניתוח הקפדני של הראיות בהגעה להכרעת הדין.