ת"א 131/02

תקציר

פסק הדין דוחה את תביעת התובע לפסק דין הצהרתי כנגד נתבעים רבים. התובע ביקש לבסס את זכותו למכור שתי חלקות קרקע ספציפיות בבעלות הנתבעת מס' 1 (חברת אנור) ולהשתמש בתמורה לפירעון הלוואה בסך 200,000$ שלטענתו העמידה לאנור. השופטת קבעה כי התובעת לא הצליחה להוכיח את קיומה של הלוואה זו, וכי הסכם המימון שעמד בבסיס המחלוקת אינו מחייב את אנור. זאת ועוד, הערת האזהרה שרשמה התובעת בנוגע להלוואה לא הייתה תקפה משום שלא היו בה פרטים מהותיים והיא לא עמדה בדרישות הגילוי להלוואות חוץ בנקאיות. בנוסף, השופטת ציינה כי התובעת לא פעלה בתום לב ולא גילתה את כל העובדות והמסמכים הרלוונטיים, דבר המהווה דרישה בתביעות לפסק דין הצהרתי. השופט התייחס גם לטיבה של הערת האזהרה ולעדיפותה על פני הערות רשומות אחרות. היא הלכה בעקבות הגישה שהתווה השופט לוין בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון, וסיווגה את הערת האזהרה כ"יצור היברידי" בעל מאפיינים קנייניים ולא קנייניים כאחד. במקרה הנוכחי קבעה השופטת כי הערת האזהרה של התובעת אינה עומדת בדרישות התוקף ויש למחוק אותה מספרי הרישום. כתוצאה מכך, היא לא נהנתה מעדיפות כלשהי על פני הערות אזהרה של נתבעים אחרים, מה שמייתר את הצורך בדיון בייפוי הכוח. התביעה נדחתה, והתובע חויב לשלם 40,000 ₪ בתוספת מע"מ הוצאות ושכר טרחת עורך דין לנתבעים שהתגוננו. סכום זה חולק בין ארבעה נאשמים: נאשם 9, נאשם 10, נאשמים 12 ו-13 ונאשם 16, שקיבלו כל אחד 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. השופט לא פסק הוצאות לנאשמים האחרים. פסק הדין דחה את התביעה כנגד כל הנתבעים, לרבות אלה שלא הגנו על עצמם, כדי למנוע מצב בלתי מתקבל על הדעת בו התביעה נדחתה כנגד הנתבעים המתגוננים אך התקבלה כנגד נתבעים שאינם מתגוננים. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 31.8.10.