ת"א 52071-05-12

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב חלקת אדמה שהוחכרה על ידי הקרן הקיימת לישראל לחברת המלח. הקרקע, הממוקמת בעתלית, הוחכרה על ידי החברה בשכירות משנה לעובדיה למגורים נלווים לעבודתם במפעל המלח. מר דן דנקנר, שכיהן כיו"ר החברה, וגרושתו, שושנה ויזן, התגוררו בבניין על קרקע זו משנת 1990. עם הזמן הורחב המבנה באופן משמעותי ללא הסכמה רשמית של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), והפך לבית מגורים גדול ומנותק מפעילות המפעל. מנהל מקרקעי ישראל, המנהל את הקרקע עבור הקרן הקיימת לישראל, טען כי השימוש שעשו בני הזוג דנקנר בקרקע בניגוד לתנאי חכירת המשנה ולחוקי התכנון הישראליים, ודרש את פינויים ואת הריסת המבנים הבלתי חוקיים. בית המשפט מצא כי מנהל מקרקעי ישראל ידע על החזקה והשימוש של בני הזוג דנקנר בקרקע במשך למעלה משני עשורים, אך לא התנגד לכך, ולמעשה הסכים לכך. חזקה ארוכת טווח זו העניקה לדנקנר סמכות משתמעת על הקרקע, וטיהרה את מעשיהם מאי-חוקיות. עם זאת, סמכות זו הייתה ניתנת לביטול, והחלטת מנהל מקרקעי ישראל לבטלה הייתה מוצדקת בשל האינטרס הציבורי בשמירה על מקרקעי ציבור והקצאתם לפי ייעודם. באשר למצבו התכנוני של הנכס, קבע בית המשפט כי לא הוצאו היתרי בנייה חוקיים למבנה המורחב. עם זאת, עמדתו העקבית של מנהל מקרקעי ישראל לתמוך בהכשרת הבנייה, יחד עם אישורה לאחרונה של תוכנית מתאר חדשה לעתלית, שעשויה לאפשר את אשרור הבנייה, השפיעו על בית המשפט לדחות את בקשת מנהל מקרקעי ישראל להריסה. תחת זאת, בית המשפט הורה לבני הזוג דנקנר לפנות את המקום בתוך 90 יום, תוך שהוא מעניק להם גם זכות לפיצוי על השקעותיהם בנכס, הניתנת למימוש בהליך נפרד. עוד קבע בית המשפט כי חברת המלח לא הפרה את הסכם חכירת המשנה, שכן רמ"י הסכימה במשתמע למגורי קבע של העובדים בקרקע המוחכרת. יש לציין כי החברה הודיעה לרמ"י על העברת הזכויות למשפחת דנקנרס בשנת 1992 וניכתה את הקרקע מנכסיה. לפיכך, תביעת רמ"י נגד חברת המלח נדחתה. לבסוף, התייחס בית המשפט לעניינים פרוצדורליים, וציין את הימנעותה של רשות מקרקעי ישראל מזימון עדים רלוונטיים, דבר שיצר קשיים על הנתבעים. עם זאת, מאחר שפסק הדין התבסס בעיקרו על ראיות תיעודיות שאינן שנויות במחלוקת, קבע בית המשפט כי סוגיה זו אינה פוגעת בנאשמים. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.