ת"א 63090-10-18

תקציר

פסק דין זה מתייחס לשתי טענות: תביעתם העיקרית של התובעים 1 עד 3 כנגד הנתבע, ותביעתה שכנגד של הנתבעת כנגד נתבעים 3 ו-2 (בן זוגה של התובעת 3). התביעה העיקרית, המוגשת מכוח דיני לשון הרע, רשלנות והפרת חובה חקוקה, נובעת מרצף אירועים סביב מרפאה וטרינרית. המרפאה הייתה שייכת בעבר לנתבעת אך הוחכרה לתובע 3 ולאחר מכן נרכשה על ידו – לצד ציוד, רשימות לקוחות ומלאי – באמצעות רשת מרפאות בבעלות התובעים 1 ו-2. הנתבעת, וטרינרית במקצועה, התקשרה אף היא בחוזה למתן שירותים וטרינריים במרפאתה של התובעת 3. בתביעה נטען כי הנתבע ביצע מספר מעשי לשון הרע כלפי התובעת 3, לרבות הודעות וואטסאפ, שיחות עם עובדי המרפאה, אירוע במרפאה בנוכחות לקוח, ופנייה לרוכש הנכס בו ממוקמת המרפאה. עם זאת, השופט קבע כי אירועים אלה אינם מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק. הם לא פורסמו כנדרש, והשיחות והאירועים לא כללו אמירות שיש בהן כדי להיחשב כמשפילות או מזלזלות בתובע 3. בנוסף, השופטת ציינה כי גם אם הן נחשבות ללשון הרע, לנתבע יש הגנות תקפות, לרבות אמיתות דבריו ותום לב. השופט דחה גם את הטענות לרשלנות והפרת חובה חקוקה, ולא מצא ראיות לחובת זהירות מושגית, הפרה או נזק. אשר לתביעה שכנגד, הנתבעת טענה להפרת מזכר הבנות שנחתם בין הצדדים בנוגע לשכירות ורכישת המרפאה, וכן לעשיית עושר ולא במשפט. השופט קבע כי מזכר ההבנות הוא הסכם מחייב ולא הופר. הציוד המוזכר במזכר ההבנות הועבר לתובעת 3, ודמי השכירות שסוכמו כללו דמי שירות. השופטת דחתה גם את טענות הנתבע להחזר הוצאות ועשיית עושר ולא במשפט בקשר לרשימת לקוחות, ולא מצאה כל ראיה לכך שהתובע 3 קיבל את הרשימה או שהתעשר על חשבון הנתבעת. בסיכומו של דבר, פסק השופט לטובת הנתבע בתביעה העיקרית ודחה את התביעה שכנגד שהגיש הנתבע, תוך שהוא מורה לו לשלם לתובע 3 ולבת זוגו 936 ₪ – תשלום יתר עבור השירותים הווטרינריים – בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה. כל צד היה אחראי לשכר הטרחה שלו.