בג"צ 128/72

תקציר

בג"ץ פסק בעתירה שהגישה אישה, שערערה על החלטת בתי הדין הרבניים להעניק משמורת מלאה על שלושת ילדיה לאביה לאחר גירושיה. החלטת בית המשפט התבססה על חוות דעת פסיכולוגיות של מומחים ועל המשפט העברי, המניח כי ילדים מעל גיל שש צריכים להיות עם אביהם. בעתירה נטען כי הדבר מנוגד לחוק הישראלי, המחייב את בתי המשפט לפסוק בעניין משמורת ילדים על בסיס טובת הילדים. עם זאת, בג"ץ דחה את העתירה. בית הדין מצא כי החלטתו הראשונית של בית הדין הרבני האזורי הייתה בסמכותו והתמקדה בטובת הילדים, כנדרש בדין הישראלי. למרות שבית הדין הרבני לערעורים התייחס להלכה, החלטתו הסופית התבססה גם על טובת הילדים, שתאמה את פסיקת בית הדין האזורי. תפקידו של בג"ץ אינו להתערב לגופן של החלטות של בתי דין דתיים, אלא להבטיח שהן יישארו בסמכותם. מאחר שהחלטות בתי המשפט התבססו על טובת הילדים – קביעה עובדתית – והביאו לאותה מסקנה, לא הייתה סתירה עם הדין הישראלי. יתר על כן, בג"ץ הדגיש כי העתירה היא ערעור מוסווה על פסיקות בתי הדין הרבניים והזהיר מפני ניסיונות כאלה לעקוף את סופיות פסקי הדין. בית המשפט הורה לעותרת לשלם את הוצאות המשיב ודחה את העתירה, תוך שהוא שב ומדגיש כי משמורת הילדים נותרה בידי אביהם.