ת"א 2520/04

תקציר

התובעים, בעלי מספר זכויות חייבות בחלק מהזכויות בקרקע בנתניה, תבעו פיצויי קיום בסך 2,328,480 ₪ מהנתבעים, הבעלים הרשומים של הקרקע, בגין הפרה לכאורה של מערכת הסכמים שמטרתה הקמת פרויקט בנייה למגורים על הקרקע. הנתבעים היו בהסכם קומבינציה עם קבלן לבניית 50 דירות על הקרקע. בשל קשיים כלכליים, הסכימו הנתבעים כי הקבלן יממן אותם ובתמורה ימסרו לו חלק מהדירות לאחר השלמת הפרויקט. התובעים, שהופנו לנתבעים על ידי הקבלן, רכשו זכויות בקרקע המיועדת ל-8 דירות. בהמשך חתמו הרוכשים, לרבות התובעים, על הסכם שיתוף במקרקעין עם הנתבעים לבניית הפרויקט באמצעות הקבלן. התובעים אף חתמו על הסכם בניה עם הקבלן. לאחר שנים של עיכובים, הסכימו הנתבעים והקבלן לבנות פרויקט מצומצם של 60 דירות. אלא שחודש לאחר מכן ביטלו הנתבעים באופן חד צדדי את הסכם הקומבינציה, בטענה שהקבלן לא עמד בהתחייבויותיו. התובעים טענו כי פעולת הנתבעים היוותה הפרה ישירה של הסכם השיתוף וגרמה לקבלן להפר את הסכם הבנייה עם התובעים. הם תבעו פיצוי בגין אובדן הנאה והכנסות פוטנציאליות משכירות מהדירות שמעולם לא נבנו. בתחילה דרשו התובעים 8 מיליון שקל אך הפחיתו משמעותית את הסכום במהלך ההליך. בית המשפט מצא כי הנתבעים הפרו את הסכם השיתוף ואחראים לנזקים חוזיים. עם זאת, תביעת התובעים לפיצויי קיום נכשלה משום שלא הוכחה בוודאות סבירה. התובעים ביססו את חישוב הנזק על הנחות שהעלו הנתבעים בהליך אחר, שלא היוו ראיות משכנעות. בנוסף, תביעת התובעים להפסד רווח לא הייתה ישימה, שכן היא התבססה על שנים בהן בניית הפרויקט המוגבל הייתה אמורה להתקיים. התובעים לא סיפקו חוות דעת מומחה או כל ראיה משכנעת אחרת שתתמוך בחישובי הנזק שלהם, ובמקום זאת הסתמכו על הנחות לא מאומתות. בסופו של דבר דחה בית המשפט את התביעה והורה לתובעים לשלם לנתבעים הוצאות בסך 50,000 ₪.