ע"ב 11/06

תקציר

המחלוקת נסובה סביב רישום הסכם קיבוצי בענף אולמות השמחות, שנחתם בין ההסתדרות הכללית לבין התאחדות בעלי האולמות. הסתדרות העובדים הארצית בישראל התנגדה לרישום בטענה שההסתדרות הכללית אינה ארגון העובדים היציג בענף ולכן אין לה סמכות לחתום על ההסכם. בתוך כך, טענו ההסתדרות הכללית והתאחדות בעלי האולמות כי האחרונה היא ארגון המעסיקים היציג היחיד בענף וכי ההסתדרות הלאומית לא הצליחה להוכיח את מעמדה כארגון העובדים המייצג. הממונה על יחסי העבודה דרשה מההסתדרות הלאומית להציג ראיות לייצוגה, ומשלא עשתה כן, רשמה את ההסכם הקיבוצי. ההסתדרות הלאומית פנתה לבית המשפט בבקשה להצהיר כי ההסכם הקיבוצי אינו תקף וביקשה להציג את טענותיה נגד הרישום. בית המשפט, בהחלטת רוב, דחה את עתירת ההסתדרות הלאומית. היא קבעה כי הממונה על יחסי עבודה פעלה באופן סביר בהטלת נטל ההוכחה על ההסתדרות הלאומית בנוגע לייצוגה בענף וכי הימנעותה מלהביא ראיות מצדיקה את רישום ההסכם הקיבוצי. כמו כן, הנציב לא נדרש לבחון את כשירות ארגון המעסיקים. בית המשפט הדגיש את תפקידו המצומצם של הממונה בבחינת תוכן ההסכם, תוך התמקדות בעיקר בדרישות הפורמליות. בנוסף, היא דנה בחשיבותם של הסכמים קיבוציים במשפט העבודה ובצורך לשמור על שלטון החוק ברישומם, תוך הכרה גם בחזקת הייצוג של ארגונים שהוכיחו בעבר את מעמדם הייצוגי. השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין, בחוות דעת חולקת, טענה כי היה על הממונה על יחסי עבודה לבחון באופן אקטיבי את חוקיות ההסכם הקיבוצי ולבקש נתונים מההסתדרות הכללית בנוגע לייצוגו. היא הדגישה כי על הממונה, כרשות הרישום, מוטלת האחריות לוודא כי ההסכם עומד בכל דרישות החוק, לרבות ייצוג הארגון החותם. לדברי ברק-אוסוסקין, אי ביצוע הדבר פגע בשלטון החוק ביחסי העבודה הקיבוציים.