סע"ש 67494-11-16

תקציר

התובעים, עובדי רשות מקרקעי ישראל (הרשות), תבעו את הרשות בגין אפליית עובדים בכירים ברשות. לטענתם, יש להתאים את תנאי העסקתם, ובפרט את תנאי הפרישה, לאלה של עובדים בכירים יותר ברשות, במיוחד לאחר רפורמה במבנה ההעסקה של הרשות. עם זאת, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות התובעים. נקבע כי תפקידיהם של התובעים נבדלים מאלו של העובדים הבכירים, הן מבחינה היררכית והן מבחינה מקצועית, וההבחנה ביחס הייתה מוצדקת. בית הדין ציין כי הימנעותם של התובעים מלטעון כנגד שכרם הגבוה של העובדים הבכירים מכירה בהבחנה מהותית זו. הנתבעים הצליחו להוכיח כי אמות המידה לסיווג התבססו על טעמים סבירים, כגון דרגתו של העובד, רמת השתכרותו ואחריותו הכרוכה בתפקיד. בית הדין הדגיש כי טענת התובעים לאפליה לא הוכחה, שכן קיים הבדל משמעותי בין משרות התובעים לאלה של עובדים בכירים, בהן הכירו התובעים גם לצורכי שכר. כמו כן, טענת התובעים כי הוטעו על ידי הרשות להאמין כי תנאי העסקתם הנלווים יישארו כפי שהיו לפני ביטול הרפורמה. בית המשפט קבע כי התובעים לא עמדו בדרישות להוכחת טענת ייצוג במשפט. לא הייתה כל ראיה לכך שאדם מוסמך כלשהו הציג מצגים ספציפיים בפני התובעים, והתובעים לא הסתמכו באופן סביר על מצגים כאלה. בית הדין הדגיש כי תנאי הפרישה בדרך כלל אינם מנוסחים עד לפרישתו בפועל של העובד, מה שמחליש עוד יותר את טענת התובעים למצגים קודמים. בסופו של דבר, השופט דחה את התביעה במלואה והורה לתובעים לשאת בהוצאות הנתבעים, תוך שהוא קובע את הסכום על 20,000 ₪.