ת"פ 16406-07-22

תקציר

הנאשם הואשם בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, עבירה חמורה שהעונש המקסימלי עליה הוא 20 שנות מאסר. התרופות המדוברות היו מסוג קנבוס ו- MDMA, בהיקף כולל של כמות משמעותית. הנאשם הודה באשמה והביע חרטה. למרות שעברו הפלילי לא היה נקי, הוא הראה כי הוא נמנע מפעילות פלילית במשך למעלה משנתיים, עבר שינוי באורח חייו ושמר על תעסוקה מכניסה. שירות המבחן המליץ על מאסר על תנאי, תוך הכרה בהתקדמותו של הנאשם ובסיכויי שיקומו. בהתחשב בנסיבות העבירה, קבע בית המשפט כי העונש ההולם נע בין עבודות שירות ל-12 חודשי מאסר. בסופו של דבר פסק השופט לטובת השיקום, והטיל עליו מאסר על תנאי של שמונה חודשים, לצד קנס והתחייבות להימנע מביצוע העבירה במשך שנתיים. בנוסף, רישיון הנהיגה של הנאשם נפסל על תנאי למשך שישה חודשים. השופט הדגיש את חומרת העבירה אך שם בראש סדר העדיפויות את שיקול השיקום, במיוחד לאור גילו הצעיר יחסית של הנאשם, חרטה כנה וההשפעה השלילית הפוטנציאלית של המאסר על שיקומו ותעסוקתו. ההחלטה מהווה גורם מרתיע מובהק, המבטיח את עמידתו של הנאשם בחוק.