ע"פ 4148/96

תקציר

בעניינו של סגן מפקד מחוז צפון לשעבר במשטרת ישראל, שהיה מעורב עם קבלן, זיכה בית המשפט המחוזי את שני המשיבים מאשמת שוחד בשל היעדר כוונה פלילית, בנימוק של ידידותם. עם זאת, המדינה ערערה על הזיכוי. בית המשפט העליון הדגיש את היסודות הדרושים לשוחד: פעולה הקשורה לחובותיו של עובד ציבור עם מודעות לקבלת טובת הנאה. בית המשפט דחה את הטענה כי יכולתו הכלכלית של עובד ציבור צריכה להשפיע על שומת השוחד והכיר בשוחד רטרואקטיבי. כמו כן הודגשה כי יחסי עובד ציבור-ציבור צריכים להיבדל מיחסים אישיים, והזהירה כי חברות אינה מגינה מפני האשמות בשוחד. בעוד שבית משפט קמא ספג ביקורת על כך שלא בחן עד תום את דינמיקת היחסים והאינטרסים בין המשיבים, בית המשפט העליון אישר את הזיכוי, וטען כי טובות ההנאה שהתקבלו היו חלק מידידות ולא פשע סטטוטורי. בית המשפט התייחס גם לניגודי עניינים פוטנציאליים, והדגיש כי אין במעורבותו של עובד ציבור בקשרים אישיים כדי לפגוע באמון הציבור. באשר לשימוש במשאבי המשטרה לשירותים אישיים שביקש הקצין הבכיר, קבע בית המשפט העליון כי אף שאינם ראויים, אין בהם כדי לעמוד ברף השחיתות הפלילית בערכאת ערעור זו, אלא יש להתייחס אליהם כאל סוגיות משמעתיות, תוך שימת דגש על ההבחנה בין הליך פלילי להליך משמעתי. בית המשפט הגיע למסקנה כי בעוד שהמשמעת נועדה לשמור על הסדר ולמנוע שחיתות, המעשה המדובר לא הוכיח את השחיתות הדרושה להליך פלילי, ובכך שמר על הזיכוי אלא בדעה החולקת על הפרת האמונים בפרשת המפלגה.