ת"א 187/93

תקציר

התביעה משנת 1993 נסובה סביב אמנה משנת 1983 בין גרמניה לישראל, המאפשרת לאזרחים ישראלים להצטרף לביטוח הפנסיוני של מערב גרמניה. הפרשה כללה סדרה מורכבת של הסכמים וסכסוכים בעיקר בין בינשטוק, פרי ורפנהאגן, שבמרכזם רווחים פוטנציאליים מתוכנית הפנסיה. בתחילה שיתפו בינשטוק ופרי פעולה בפרויקט, והקימו ארגון שינהל את המיזם. עם זאת, מאוחר יותר עזב בינשטוק את הארגון, הפחית את חלקו ברווחים וקיבל הסדר. חילוקי דעות נמשכו על אופי הרווחים וחלוקתם, ובסופו של דבר האשים בינשטוק את פרי בהטעייתו לגבי היבטים של המיזם, כולל מספר הלקוחות הפוטנציאליים והצלחת ערעור רלוונטי לתביעות הפנסיה. למרות שגילה מצגי שווא לכאורה של פרי, בינשטוק עיכב את ביטול ההסכם ובמקום זאת ביקש פיצוי נוסף בהמשך. בית המשפט מצא כי עיכוב זה וקבלת התשלומים על ידי בינשטוק מעידים על החלטתו לקיים את ההסכם. יתר על כן, בית המשפט דחה את טענותיו של בינשטוק, תוך שהוא מציין את עדות השקר שלו בעבר וזיוף מסמכים, שערערו את אמינותו. עוד נקבע כי בינשטוק לא המחה משפטית את זכויותיו לקרן, שלטענתו זכאית לזכויות נשוא התביעה, ולא מצא בסיס להחייאת ההסכם מ-1983. לפיכך נדחתה התביעה, ונפסקו הוצאות לנתבעים.