ת"א 2308/00

תקציר

התובעת, חברה המקימה תחנות תחבורה ציבורית, הגישה תביעה נגד רשות העתיקות להשבת סך של 1,877,231 ₪, אותם שילמה התובעת לרשות ולקבלן עבור בדיקות בשטחה לבדיקת קיומן של עתיקות. התובע טען כי התשלומים בוצעו תחת לחץ, שכן הרשות התנתה את אישורה לפרויקטים של בנייה בנכס, שהוכרז כאתר עתיקות, במימון בדיקות אלה. בעוד שרוב העובדות לא היו שנויות במחלוקת, הצדדים התווכחו על הסכומים ששולמו על ידי התובע. הנתבעת טענה כי התשלומים בוצעו מרצון וניתן היה לערער עליהם, וכי התובעת אינה זכאית להחזר כספים ששולמו לצד שלישי. בית המשפט צידד בתובע וקבע כי דרישת הרשות לתשלום הייתה בלתי חוקית, וכי לתובע לא הייתה ברירה אמיתית אלא לשלם. השופטת הורתה לנתבעת להשיב לתובע סך של 1,109,477 ₪, בצירוף ריבית והוצאות, וקבעה כי יש להחזיר את כל הסכום, לרבות כספים ששולמו לקבלן, שכן חובתה של התובעת לשאת בעלויות הבדיקות לטובת הציבור. עם זאת, השופטת ניכתה מהסכום הנתבע את העלות שנגרמה לו עקב רצונו של התובע בבדיקות מזורזות ואת רווחיו הפרטיים של התובע מהבדיקות.