ע"פ 70870/06

תקציר

עורכת דין, המערערת, בעלת ותק של 28 שנים, הורשעה בגניבת דמי מזונות מלקוחה במשך תקופה של שנתיים. הכספים היו אמורים להיות מועברים לחשבון הלקוח, אך המערערת הפקידה אותם בחשבונה שלה. בית משפט קמא הרשיע אותה בהפרת סעיף 393(3) לחוק העונשין וגזר עליה תשעה חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 ₪ ופיצוי בסך 4,000 ₪ לנפגעת. המערער ערער על ההחלטה, ובפרט על רכיב המאסר בפועל. הטענות העיקריות שהוצגו היו אופיו של מקצוע עריכת הדין ויחסי עורך דין-לקוח, נסיבותיו הספציפיות של המקרה, נסיבותיה האישיות של המערערת והשעייתה מרצון מלשכת עורכי הדין. עם זאת, בית המשפט דחה את הערעור, תוך שהוא מדגיש את חומרת הפרת האמון של המערערת באמון לקוחותיה, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה כלכלית, מה גם שהלקוח היה תלוי בתשלומי המזונות. השופטים הסכימו כי עונש ללא מאסר בפועל ימזער את משמעות מעשיו של המערער ויקבע תקדים מזיק. בנוסף, בית המשפט הכיר אך לא שקל בכובד ראש את הסכמתה של המערערת לשלול את רישיונה לצמיתות, מתוך הבנה כי זו העדפתה הסבירה על פני הרחקתה מהבר. לבסוף, בעוד שמשך הזמן הארוך בין העבירה לבין הכרעת הדין הוכר, ציין בית המשפט כי הדבר שכיח בעבירות כלכליות וייחס זאת לבחירתו של המערער ללכת למשפט. ככלל, אישרו השופטים את גזר דינו של בית משפט קמא.