עת"מ 64494-10-20

תקציר

העותרים, בעלי נכס בנתניה, עתרו נגד החלטת העירייה לגבות מהם היטל בגין סלילת רחובות ומדרכות. העירייה ביצעה בשנים 2013-2014 עבודות סלילה הגובלות בנכס של העותרת, תוך ביסוס זיקה ברורה להנאה מהנכס. עם זאת, העותרים טענו כי לא היה מקום להטיל עליהם את ההיטל מאחר שנערכו עבודות סלילה באותו רחוב בשנת 2006, שבגינן חויבו הבעלים הקודמים של הנכס. עוד טענו כי החלטת העירייה אינה סבירה וכי העבודות הן חלק מתוכנית בניין עיר משנת 2011. יתר על כן, העותרים הסתמכו על הסכם פשרה בין העירייה לבין הבעלים הקודמים, תנובה, אשר הסדיר מחלוקת על היטל סלילה, ממנו משתמע כי העירייה ויתרה על זכותה לדרוש תשלום עבור אותה עבודה. בית המשפט בחן את הטענות ומצא כי החלטת העירייה סבירה. העבודות משנת 2006 לא היו קשורות לקניינה של העותרת ולא ביססו אינטרס טובת הנאה. התוכנית העירונית הייתה מסגרת כללית ולא התייחסה באופן ספציפי לעבודות הסלילה המדוברות. בנוסף, הסכם הפשרה שמר במפורש על זכותה של העירייה לגבות מהבעלים העתידיים היטלי סלילה. בית המשפט התייחס גם לשיהוי של העירייה במשלוח דרישות התשלום ולשיהוי של העותרים בהגשת העתירה. תוך הכרה בחסרונותיהם של שני הצדדים, בית המשפט איזן ביניהם והגיע למסקנה כי יש לדחות את העתירה. החלטת העירייה להטיל את ההיטל הייתה כדין, והעותרים לא סיפקו הצדקה מספקת לפטור אותם מתשלום. לבסוף הורה בית המשפט לעותרים לשאת בהוצאות העירייה ובשכר טרחת עורכי הדין, בסך 40,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום.