ערר 1051-10-23

תקציר

פסק הדין דן באישור ההקלות ובקריטריונים ליישומן בישראל. החוק קובע כי עבודה או שימוש במקרקעין מחייבים היתר בנייה העומד בנורמות התכנוניות. עם זאת, החוק מאפשר גם חריגות מהתוכניות שאושרו באמצעות בקשות הקלות. הקלות נועדו לאפשר גמישות תכנונית והן ניתנות בנסיבות חריגות. השימוש במנגנון זה הפך נפוץ יותר, אך פעמים רבות הוא מאושר ללא שיקול דעת ראוי. לאחרונה צומצמה משמעותית הסמכות לאשר הקלות. פסק הדין מפרט קווים מנחים לבקשות הקלות, לרבות מועד התכנית המאושרת, עוצמת החריגה, הצדקה תכנונית ופגיעה אפשרית בצדדים שלישיים. במקרה זה, התוכנית אושרה בשנת 2013, וההקלה המבוקשת הייתה בעלת עוצמה משמעותית, כאשר הבריכה היא המרכיב העיקרי במרפסת הגג. ההצדקה התכנונית להקלה לא הייתה משכנעת, מה גם שהבקשה הוגשה לאחר הקמת המבנה. כמו כן, הפגיעה הפוטנציאלית בצדדים שלישיים, ובפרט בדירה שמתחת לבריכה, היוותה חשש משמעותי. ועדת הערר החליטה שלא להתערב בהחלטת הוועדה המקומית לסרב לבקשת ההקלות, דחתה את הערר והטילה על המערער הוצאות כספיות.