ד"מ 51865-06-12

תקציר

השופט מקבל את בקשת הנתבע לדחות את התביעה על הסף בהתבסס על חוק ההתיישנות, הקובע כי התביעות מתיישנות לאחר שבע שנים. התובעים לא הציגו כל ראיה לכך שהועסקו על ידי הנתבעת בתוך שבע שנים מיום הגשת התביעה. זאת ועוד, מראיות הנתבעת, בדמות תצהירים, עולה כי התובעים לא הועסקו בתקופה זו. גם טענת התובעים כי לא יכלו להגיש את תביעותיהם קודם לכן בשל הליך ההתנתקות ומיקומם במדינה אחרת נדחית. השופט טוען כי סעיף 14 לחוק ההתיישנות, המאריך את תקופת ההתיישנות, חל על מדינות שתושביהן אינם יכולים ליצור קשר סביר עם מדינת ישראל – מה שאין כן כאן. זאת ועוד, טענת התובעים כי המתינו לפסק דין בתיק דומה כדי להגיש את תביעתם אינה נתמכת ואינה מהווה הצדקה מספקת לאי הגשת תביעה במסגרת תקופת ההתיישנות. השופט מדגיש כי עקרונות הצדק הטבעי מחייבים גישה דו-כיוונית, המאזנת בין זכותם של התובעים לשימוע בבית המשפט לבין זכותו של הנתבע לוודאות. לבסוף, השופט מגיע למסקנה כי נסיבותיו של מקרה זה אינן מותירות ברירה אלא לדחות את התביעות בשל תקופת ההתיישנות. מאחר שהנתבעים הצהירו כי לא יתבעו הוצאות אם התביעות יידחו, השופט קובע כי אין צו להוצאות.