ת"א 42545-09-17

תקציר

התביעה המרכזית, שהוגשה על ידי מועצה מקומית נגד חברת פרסום, ביקשה לקבל בחזרה דמי זיכיון שלא שולמו בגין השימוש של החברה ברכוש העירייה לצרכי פרסום, בסך כולל של 4,089,428.42 ₪. חברת הפרסום הנתבעת תבעה מנגד פיצויים בסך 12,537,605 ₪, בטענה כי המועצה הפרה את הסכמי הצדדים בכך ששכרה צד שלישי לפרסום בשלטי חוצות, אשר נהנה מבלעדיות אצל הנתבעת. בית המשפט מצא כי יש לדחות את התביעה העיקרית שכן החברה אכן שילמה את חובותיה למועצה, במזומן או באמצעים מקבילים, דהיינו באמצעות הקמת תחנות אוטובוס. בית המשפט בחן כל אחד מרכיבי החוב הנתבע ומצא כי ויתור החברה על תביעות עבר, כאמור בהסכם משנת 2009, חל על השנים בהן נמנע מהחברה לפרסם בשל עבודות תשתית. באשר לשילוט החורג מהסכום המוסכם, מצא בית המשפט כי מספר השלטים הנתבעים על ידי המועצה היה מוגזם ולא הוכח, ובכל מקרה החברה עמדה בהתחייבויותיה החוזיות. בית המשפט דחה גם את טענות המועצה לתשלום אגרות שילוט ודמי שימוש נאותים, וקבע כי הן אינן נתמכות בראיות. בהתייחסו לתביעה שכנגד, מצא בית המשפט כי ההסכם משנת 2009, אשר האריך את היחסים החוזיים בין הצדדים עד לשנת 2019, אינו חוקי משום שלא בוצע באמצעות מכרז פומבי, כנדרש בחוק. כתוצאה מכך, חילק בית המשפט את התביעה שכנגד לשתי תקופות: 2009 עד 2013, שבמהלכן החוזה היה חוקי; ו-2014 עד 2015, כשהחוזה היה בלתי חוקי. בתקופה הראשונה פסק בית המשפט לחברה פיצוי בגין הפרת ההסכם על ידי המועצה בנוגע לפרסום בשלטי חוצות, ומצא כי הסכמת החברה להתקשרות המועצה עם צד שלישי לפרסום בשלטי חוצות ניתנה תחת לחץ. בית המשפט קבע את הפיצוי באמצעות חישוב הרווח ממכירת שטחי פרסום בשמונה שלטי חוצות במשך ארבע שנים (2010-2013), שהסתכם ב-960 אלף שקל. לגבי התקופה השנייה, בית המשפט הורה למועצה להחזיר את דמי הזיכיון ששילמה החברה, שכן ההסכם בתקופה זו היה בלתי חוקי. בית המשפט ביסס החלטה זו על חוסר תום הלב של המועצה ואי פעולתה כדין, כמו גם על הסתמכות החברה על מצגי המועצה ועל התועלות שהפיקה המועצה מתשתית הפרסום שהקימה החברה. בסופו של דבר דחה בית המשפט את התביעה העיקרית וקיבל את התביעה שכנגד בחלקה, והורה למועצה לשלם לחברה 1,134,097 שקל בנוסף לריבית צמודה ממועדים נקובים. התביעה שכנגד נגד ראש העיר, באופן אישי, נדחתה, והמועצה חויבה לשאת בהוצאות המשפט של החברה, בסך 50,000 ₪.