עמ"נ 56297-12-13

תקציר

המערערים, שבבעלותם קרקע בהרצליה, מערערים על החלטת ועדת הערר המחוזית לפיצויים בתל אביב, אשר דחתה את תביעותיהם לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בעקבות אישור תכנית מתאר מקומית ששינתה את ייעוד אדמתם משטחים חקלאיים לשטח ציבורי פתוח לצורך הקמת פארק עירוני. המערערים טוענים כי ועדת הערר שגתה בפרשנות פסק הדין ברע"א 483/86 בירנבך נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, וכי טעתה גם ביישום פסק הדין. לפי הטענה, ועדת הערר קבעה רף תכנוני גבוה מהנדרש לקיומו של פוטנציאל תכנוני, המזכה את המערערים בפיצויים, וכי היה עליה להעביר את ההכרעה בסוגיית הפוטנציאל התכנוני לשמאי מכריע. הוועדה המקומית טוענת כי החלטת ועדת הערר נכונה ויש לקיימה. בית המשפט קבע כי עמדת ועדת הערר לפיה אין מקום להטיל פיצוי על הקופה הציבורית בגין אובדן ערך ספקולטיבי היא סבירה ועולה בקנה אחד עם הדין המכונן. המבחן שהתוותה ועדת הערר לקיומו של פוטנציאל תכנוני בר פיצוי יוצר איזון ראוי בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס הציבורי, ובין הצורך באימוץ מבחן מסוים וברור לבין הרצון להימנע מתוצאות שרירותיות. פסק הדין ברע"א 4487/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות נ' מ. לוסטרניק ובנו, העוסק בסוגיית היטל השבחה, אינו רלוונטי לסוגיית הפוטנציאל התכנוני לצורך תביעה לפי סעיף 197. בנוסף, אין לצמצם את היקף הזכות לפיצויים לפי סעיף 197 באמצעות "מסננת" נוספת, בדמות דרישה להליך תכנוני קונקרטי מתקדם, בנוסף לפטור הקבוע בסעיף 200 לחוק התכנון והבניה. החלטת ועדת הערר כי המערערים לא הוכיחו קיומו של פוטנציאל תכנוני בנסיבות העניין היא סבירה ויש לקיימה. אין לפצות את הקופה הציבורית על פגיעה בערך הקרקע שנוצרה על בסיס ספקולציות לגבי השבחתם העתידית. אין מקום לחייב את הוועדה המקומית הרצליה לתכנון ובניה לשלם למערערים פיצוי בגין משאלת לב תכנונית המבוססת על ספקולציות. לפיכך, הורה בית המשפט לדחות את הערעורים ולחייב את המערערים לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בכל אחד מהערעורים.