עמ"ת 26856-01-11

תקציר

הכרעת הדין דנה בהכרעת הדין בשאלה האם ניתן לשחרר נאשם ממעצר ולעבור הליך גמילה מהתמכרות לסמים. החוק קובע כי ככלל אין לשחרר נאשמים אלא במקרים חריגים, בהתחשב במסוכנותם לחברה ובסיכויי השיקום המוצלח. בית המשפט העליון פסק במספר מקרים, שלכל אחד מהם נסיבות שונות, והובילו להחלטות שונות. בחלק מהמקרים הנאשמים לא שוחררו בשל אופי עבירותיהם, עברו הפלילי הקודם וכוונות לא כנות לעבור שיקום. בעוד שבמקרים אחרים שוחררו הנאשמים בתנאים מחמירים בשל רצון כן לשיקום, גיל צעיר ופוטנציאל ההצלחה של הטיפול. על בית המשפט לשקול את המסוכנות הציבורית אל מול התועלת הפוטנציאלית של השיקום, ולהכריע בסופו של דבר על פי הנסיבות הספציפיות. במקרה הנדון, למשיב מיוחסות עבירות סמים חמורות, עבר פלילי בעייתי והוא גדל בסביבה משפחתית מורכבת. עם זאת, רצונו הכן של המשיב בשיקום, המלצת שירות המבחן וזמינותה של קהילה טיפולית מתאימה מביאים את בית המשפט לפסוק לטובת שחרורו של המשיב. השופט מכיר בחומרת העבירות, אך סבור כי ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות שחרור בתנאים מחמירים. לפיכך, הערעור על ביטול החלטת בית משפט קמא נדחה, ופסק דינו של הערכאה הנמוכה יותר עומד בעינו. שחרורו של המשיב מתבצע תחת פיקוח קפדני וערבויות משמעותיות, תוך אזהרה כי כל הפרה תגרור מעצר.