עע"מ 816/23

תקציר

הסוגיה המרכזית במקרה זה היא פרשנותו של סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות בדבר היקף הסכומים הכלולים בתקופת ההשבה בתובענה ייצוגית נגד רשויות בגין גבייה שלא כדין של מסים, אגרות או תשלומי חובה אחרים. התובעים, שהגישו את התביעה הייצוגית, טענו כי המועד הקובע לתקופת ההשבה צריך להיות מועד הגבייה, ואילו העיריות הנתבעות טענו כי יש להתחשב רק בחיובי ריבית שנוצרו ונגבו בשנתיים שקדמו לבקשת האישור. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט רונן ואליה הצטרף השופט מינץ, פירשה את סעיף 21 כך שלפיו הסכומים הטעונים השבה הם כל הסכומים שנגבו בפועל על ידי הרשות בתוך 24 חודשים שקדמו לבקשה לאישור, גם אם סכומים אלה מקורם בחובות שנצברו לפני תקופה זו. פרשנות זו מבוססת על קריאה פשוטה של החוק, ההיסטוריה החקיקתית שלו ושיקולי מדיניות. היא מתיישבת גם עם הסדרים הנוגעים להתיישנות. בנוסף, נדחו ערעורי העיריות על טעויות בחישובי חוות הדעת ובבקשה להגנות תקציביות, שכן בתי המשפט לא מצאו טעם בטענות אלה. עם זאת, בשל סכומי ההשבה הגבוהים יותר שנבעו מפרשנותו של הרוב, הועבר העניין לבית המשפט המחוזי על מנת שישקול מחדש את ההשלכות על תקציבי העיריות ואת הגמול ושכר הטרחה הראויים לתובעים ולבאי כוחם. ממלא מקום הנשיא עמית הסכים עם פרשנות הרוב לסעיף 21 אך לא התעמק במטרותיו. פסק הדין לא פסק הוצאות לאף אחד מהצדדים בהתחשב בתוצאה שהושגה ובמשמעות הסוגיה שביסודה.