ת"א 12894-05-13

תקציר

פסק דין זה מתייחס לתביעה לסילוק מקרקעי ציבור. התובעים, רשות מקרקעי ישראל, ביקשו לסלק את הנתבע ממספר חלקות קרקע בשל הפרתו הסכם פשרה משנת 1979. הסכם זה, שהושג בתביעה שהגישו התובעים נגד אביו של הנתבע, העניק לאב זכויות של דיירות מוגנת וסמכות במקרקעין. הנתבע, שירש את זכויות אביו, הואשם בכך שהפר את ההסכם בכך שלא שילם דמי שימוש, בנה מבנים נוספים ללא היתר והשתמש בקרקע שלא למגורים. הנתבע טען כי שתיקתם הארוכה של התובע והימנעותם מלפעול כנגד הפרות אביו העניקו לו במשתמע סמכות על הקרקעות. בית המשפט פסק לטובת התובעים, וקבע כי הנתבעת אכן הפרה את הסכם הפשרה. עם זאת, בית המשפט מצא גם כי שתיקתם בת שלושת העשורים של התובעים וחוסר המעש היוו נסיבות מיוחדות וחריגות שהביאו את הנתבע להאמין כי השתמע לו היתר להשתמש בקרקע. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט כי לנאשם זכות סמכות משתמעת הניתנת לביטול על השטחים אליהם פלש. התובעים היו רשאים לבטל היתר זה, ומשכך הוצא צו לסילוק הנתבעת מכל השטחים מעבר ל-300 מ"ר שנקבעו בהסכם משנת 1979. לנאשם ניתנה ארכה עד אוקטובר 2018 לפנות שטחים אלה. בנוסף, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪. בפסק הדין הודגש כי הרשות המשתמעת לא העניקה לנתבע זכויות בלתי חוזרות במקרקעי הציבור, וכל תביעה לפיצוי בגין השקעותיו תטופל בנפרד, אם תוגש.