ע"א 3202/11

תקציר

השאלה שהוצגה בפני בית המשפט הייתה האם לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות לדון בטענות כנגד תוקפן של תעודות הפקעה שהוצאו מכוח חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953, במסגרת הליכי הסדר מקרקעין. שני שופטים שונים בבית המשפט המחוזי נתנו תשובות מנוגדות לשאלה זו. בעוד השופט שפסר קבע כי טענות כאלה אינן יכולות להישמע בבית המשפט המחוזי, השופט נצר סבר על דעה הפוכה. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט העליון הייתה, אפוא, שאלת הסמכות – האם לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות לדון בתביעות הנוגעות לתוקפה של הפקעה לפי חוק הרכישה בהליכי פשרה. בית המשפט העליון, בפסק דין פה אחד שנכתב על ידי השופטת ברק-ארז, קבע כי לבית המשפט המחוזי אכן נתונה הסמכות לדון בטענות המועלות כנגד תוקפן של תעודות הפקעה במסגרת הליכי פשרה. בית המשפט ביסס את מסקנתו על "מבחן הסעד", לפיו סמכותו של בית המשפט נקבעת על פי הסעד המבוקש. מאחר שהליכי הפשרה נפלו בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי, היה האחרון מוסמך גם לדון בכל שאלה משפטית הדרושה למתן הסעד המבוקש. בית המשפט הדגיש כי סמכות זו אינה משתרעת על התקפות ישירות על מעשי הפקעה, שהיו בסמכותו הבלעדית של בג"ץ, אלא רק על התקפות עקיפות. טענות המדינה כי התרת תביעות כאלה בהליכי פשרה תהווה התקפה ישירה על תעודות ההפקעה נדחו. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי פסיקתו אינה פוטרת את הטוענים לזכויות בקרקע מעיסוק בשאלות של שיהוי, במיוחד בהתחשב בחלוף הזמן המשמעותי שחלף מאז ההפקעות. בעניין זה ציין בית המשפט כי הזמן שחלף הוא גורם משמעותי ביותר ויש ליתן לו משקל משמעותי בבואו לבחון האם מדובר בטענות מעופשות. לסיכום, בית המשפט העליון קיבל את הערעור על החלטת השופט שפסר ודחה את הערעור על החלטת השופט נצר, תוך שהוא מאפשר לתובעים להציג את טענותיהם נגד תוקפה של ההפקעה בהליכי הפשרה בבית המשפט המחוזי.