ע"פ 16633-02-13

תקציר

הכרעת הדין דנה בערעורו של נאשם שהורשע בשימוש בלתי חוקי בקרקע, עקב שינוי ייעוד בעקבות תכנית חדשה. הנתבע טען כי היה הבעלים של הקרקע עם אביו לפני מותו והמשיך להשתמש בה לאחר מכן. ייעודה של הקרקע המדוברת שונה מ"חקלאי" ל"מגורים" עם מימושה של תכנית חדשה בשנת 1980. המחלוקת העיקרית הייתה האם עניינו של הנתבע עומד בדרישות הוראות המעבר שהותוו בתכניות, שיאפשרו לו להמשיך להשתמש במקרקעין כפי שעשה בעבר. בית משפט קמא פסק נגד הנתבע בקובעו כי מאחר שהבעלות על הקרקע השתנתה בעקבות מות אביו, הוראות המעבר אינן חלות. בנוסף, קבע בית המשפט כי מאחר שהמבנים על הקרקע נבנו ללא היתר, השימוש בקרקע היה בלתי חוקי, והוראות המעבר לא הכשירו שימוש כזה. הנתבע ערער על החלטה זו, וטען כי העובדות אינן שנויות במחלוקת וכי יש לראות בו בעלים של הקרקע טרם ביצוע התכנית החדשה, ולפיכך הוא זכאי להוראות המעבר. זאת ועוד, טען המערער כי טענת המשיב כי המבנים נבנו ללא היתר לא הוכחה, וגם אם היו, עדיין יש להחיל את הוראות המעבר. המערער הזכיר גם את התנהלות המשיב, אשר ידע על המבנים במשך שנים ואף אישר היתרי בנייה מבלי לדרוש את הריסתם, דבר המצביע על כך שהשימוש במבנים לא נחשב לעבירה. ערכאת הערעור הסכימה עם טענות המערער וקיבלה את הערעור, תוך שהיא מורה על זיכוי הנאשם. פסק הדין הדגיש את הימנעותו של המשיב מלהוכיח כי המבנים נבנו ללא היתר ואת חוסר תחולת הנמקתו של בית משפט קמא ביחס להוראות המעבר. יתר על כן, עמדותיו הבלתי עקביות של המשיב והימנעותו מלערער על פסק דין דומה קודם יצרו תחושה לא נוחה של אכיפה לא שוויונית של החוק. כתוצאה מכך, הערעור התקבל, והרשעתו של הנאשם בוטלה.