בש"פ 296/18

תקציר

פסק הדין עוסק בנבכי גילוי הראיות בהליך הפלילי, תוך התמקדות בתפקידיהן של הוראות הדין השונות. הוא מסביר את התהליך הטיפוסי לפיו ההגנה עיוורת לראיות עד להגשת כתב אישום, ולאחר מכן יש לה זכות לעיין בחומרי חקירה מלאים לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף 108 מאפשר לבתי המשפט להורות לאנשים להמציא מסמכים, המשמשים בעיקר במהלך משפטים. סעיף 43 לפקודת המעצרים והחיפוש מאפשר לשופטים לבקש הצגת חפצים לחקירות או למשפטים. ערעור זה בוחן האם סעיפים אלה יכולים לסייע לאיסוף הראיות של ההגנה במשפט. מבחינה היסטורית, סעיף 43 תמך בתביעה לפני הגשת כתב אישום, ואילו סעיף 108 משרת את ההגנה במהלך המשפט. המערער, שהואשם באלימות במשפחה ובהתעללות בילדים, התנגד להחלטת בית המשפט לחשוף בפני התביעה את הראיות המבוקשות, וטען לביקורת בלעדית כדי לשמור על הפתעה אסטרטגית בחקירות הנגדיות. בית המשפט מאשש את פסיקות העבר, ומיישר קו עם טענות התביעה כי סעיף 43 הוא בעיקרו כלי חקירה, להבדיל מסעיף 108. בית המשפט ציין את הצורך בראיות פתוחות לאחר הגשת כתב אישום, תוך הבטחת משפט הוגן תוך הדגשת החששות מפני השגת ראיות בלתי מורשית או במעמד צד אחד על ידי ההגנה שעלולה לערער את היושרה השיפוטית. בית המשפט אישר את ההחלטה, והבהיר כי השימוש בסעיף 43 בגילוי ראיות בהובלת ההגנה במהלך משפטים אינו מתאים, ובכך חיזק את המסגרת המשפטית הקיימת סביב גילוי ראיות. לפיכך, הערעור נדחה, תוך שמירה על החלטות בית משפט קמא בנוגע לניהול ראיות וגישה לא בלעדית לראיות.