ע"ע 20310-09-19

תקציר

בפסק הדין בחן בית המשפט את סמכותו לדון בעניינם של עובדים המועסקים במובלעת ישראלית על ידי קבלן של הרשות הפלסטינית. בית המשפט הסתמך על מקרים תקדימיים ועקרונות המשפט הבינלאומי הפרטי כדי לבסס סמכות שיפוט, וקבע כי מסירת המסמכים התרחשה בישראל, תוך מתן סמכות שיפוט לקבלן הפלסטיני למרות טענותיו בדבר חוסר מודעות. סמכות השיפוט נתמכה גם בסעיף בהסכם קבלנות המשנה שהכניס סכסוכים לבתי משפט בישראל. בית המשפט דן בתחולת הדין הישראלי, תוך התייחסות לטענות בדבר סמכות שיפוט מקבילה. שלושה מבחנים לפורום המתאים נותחו בנוגע לזיקה לסכסוך, לציפיות הסבירות של הצדדים ולאינטרסים הציבוריים. הדין הישראלי נשקל מול הדין הפלסטיני, והגיע למסקנה כי הקשר החוזי נוטה לדין המקומי (הירדני). ובכל זאת, חל צו 967, המחייב שכר מינימום ישראלי ביישובים ישראליים. האותנטיות התעסוקתית אושרה, וקבע כי הקבלן הוא המעסיק האמיתי. תביעות בגין הפרשי שכר מינימום קיבלו תוקף מכוח צו 967, ואילו תביעות אחרות המבוססות על החוק הישראלי נדחו, ללא תחולה על פי החוק הירדני. טענות בדבר תצהירים בלתי קבילים נדחו, ותנאי חוזה המשנה לא רמזו על התחייבות לזכויות סוציאליות מעבר לדרישות החוק. הערעור והערעור שכנגד נדחו, תוך אישור החלטת בית המשפט המחוזי, ללא חיוב הוצאות לגופו של עניין בסוגיות שהועלו.