ת"א 29031-03-10

תקציר

שתי תביעות נפרדות הוגשו נגד הנתבעים, עמר אליהו ואשתו אנט, בעלי חווה 89 במושב גיה, בגין הפרת הסכמים למכירת החווה. התביעה הראשונה הוגשה על ידי עו"ד גלי ברדה, שטענה כי הושג הסכם מחייב עם הנתבעים לרכישת החווה, וביקשה לאכוף את ההסכם. לחילופין, ביקש ברדה פיצוי בסך 310 אלף שקל בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבעים. התביעה השנייה הוגשה על ידי שוכרי החווה, גיל בן דוד ודורית בר-שלום, שטענו כי יש להם אופציה לרכוש את החווה בתוך 18 חודשים מחתימת הסכם שכירות, וביקשו לאכוף את אופציית הרכישה. לחילופין, הם ביקשו הקלה כספית בסך 1,035,750 שקל. בית המשפט קבע כי בשני המקרים ההסכמים אינם מחייבים וניתנים לאכיפה, שכן הם אינם עומדים בדרישת הכתב לפי חוק המקרקעין, וקיים חוסר ודאות ושיקול דעת לגבי תנאי ההסכמים. במקרה של ברדה, בית המשפט מצא כי הצדדים התכוונו תחילה למזכר הבנות שיהווה הסכם מחייב, אך בהמשך זנחו כוונה זו. הפגישה שבמהלכה היו אמורים הצדדים לחתום על הסכם מכר התפוצצה סביב סוגיית שיעורי המס הגבוהים מהצפוי, ואי הכרזתו של ברדה על כוונתו לבצע את העסקה באסיפה או בסמוך לאחריה, הביאו את בית המשפט למסקנה כי ההסכם בוטל בהסכמה, או בוטל על ידי ברדה. לפיכך, ברדה לא היה זכאי לאכיפה או לפיצוי בגין הפרת הנתבעים. באשר לתביעת משפחת בן דוד, מצא בית המשפט כי הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים ביטל למעשה הסכמים קודמים, והיווה הסכם אופציה חדש המוגבל לזמן קצר. בית המשפט ציין כי כוונת הצדדים ביחס לתקופת האופציה שונה, והשלמת תקופת האופציה החסרה תפגע בקיומה של פגישת מוחות. זאת ועוד, השיפוצים שביצעו התובעים לא העידו על סופיות הצדדים באשר לתוכנו של הסכם האופציה. לפיכך נדחתה גם תביעת משפחת בן דוד לאכיפה ולפיצויים. התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נגד משפחת בן דוד לפינוי התקבלה, והמשפחה נדרשה לפנות את החווה בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין. ברדה חויב לשלם את הוצאות הנתבעים, כולל שכר טרחת עורך דין בשיעור של 21,000 ₪, ואילו משפחת בן דוד חויבה לשלם את הוצאות הנתבעים, כולל שכר טרחת עורך דין בשיעור של 28,000 ₪.