ע"א 140/00

תקציר

בפסק הדין ביקשו המערערים לחייב את המשיב לגלות הסכם עם מנפיק, בטענה כי הבדיקה תגלה כי למשיב לא נגרם כל הפסד וכי המנפיק אכן נושא בנזק, דבר המצביע על כך שהמשיב היה מתווך טכני בלבד. בקשה זו נדחתה על ידי הרשם, ולא הוגש ערעור על דחייה זו. בית המשפט קבע כי טענת המערערים אינה תקפה; הסדר החיוב הרגיל בכרטיסי אשראי הטיל על הלקוח את האחריות לתשלומים, כפי שמתואר בספרו של ג. בריצמן, המסביר כי הסדרי כרטיסי חיוב כרוכים בהוראות בנקאיות בלתי חוזרות המאפשרות למנפיקים לחייב את חשבונות הבנק של הלקוחות בגין עסקאות, ללא קשר למצב החשבון. כך, הסכסוך העיקרי של הלקוח על חובות שלא שולמו עובר מהמנפיק לבנק. בפסק הדין נקבע כי ברור שה"מפסיד" הנכון בנסיבות אלה הוא הלקוח, האחראי לחובותיו כלפי הבנק או המנפיק, וכי יתרונותיו המשפטיים של הבנק אינם משנים עובדה זו. פעמים רבות המשיך הבנק לשלם למנפיק גם אם חשבונו של לקוח נכנס למשיכת יתר, ובכך נתן לגיטימציה לכך שהמשיב נותר הגורם הנכון שכנגדו יכולים המערערים לערער על התחייבויותיהם. זאת ועוד, צוין, כי המערער השני, כבעל חשבון משותף, היה אחראי לכל חיוביו, לרבות אלה שנגרמו למערער מס' 1. משכך, דחה בית המשפט את ערעור המערערים, תוך שהוא מאשר את עמדת המשיב כיריב לגיטימי שלהם, והורה למערערים לשאת בהוצאות המשפט של המשיב בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ וריבית.