ע"פ 4583/13

תקציר

במקרה דנן, בית המשפט לערעורים בחן ערעור הנוגע להרשעות בעבירות מין בקטינים, והתמקד בעיקר במהימנותן ובזיהומן של עדויות והאם שגה בית משפט קמא בפסקי דינו. המערער טען, כי שגה בית משפט קמא בהערכת מהימנותן של עדויות עדים, אשר נטען כי הושפעו מסביבה רוויית בהלה ושמועות. ערכאת הערעור שבה ואישרה את העיקרון לפיו רק לעתים רחוקות היא מבטלת הערכות מהימנות של בית משפט קמא, אלא אם כן הדבר בלתי סביר בעליל. הרשעתו של המערער נשענה במידה רבה על עדויותיהם של קטינים, ב.מ., ש' וד', שמהימנותם נבחנה לעומק. ערכאת הערעור מצאה כי חרף סתירות קלות בעדויותיהם ובאווירת השמועות, ממצאיו של בית משפט קמא בדבר מהימנותם היו מוצדקים. קריטית לקביעתו של בית המשפט הייתה ההבחנה שהוא עשה בין עדויות אמינות לבין עדויות שעלולות להיות מזוהמות. בית המשפט שקל גם את אמצעי הזהירות הפרוצדורליים שננקטו במהלך חקירות כדי למזער את ההשפעות הסביבתיות על עדויות. כמו כן, נחשבו די בראיות התומכות בהרשעה, לרבות עדויות העובדים הסוציאליים וחוקר הילדים. ערכאת הערעור הדגישה את חומרתם ותיעובם של המעשים, והדגישה את הצורך בהרתעה מפני עבירות כאלה באמצעות ענישה מחמירה. כתוצאה מכך, אישרה ערכאת הערעור את הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט קמא, ולא ציינה כל סטייה קיצונית מתקדימים משפטיים או מנורמות גזר הדין בגין עבירות מסוג זה. מכיוון שהראיות חיזקו כראוי את עדויות הילדים, הערעור שהתבסס על עדויות מזוהמות והשפעות סביבתיות לא הצליח להפוך את פסק הדין.