ע"פ 370/65

תקציר

פסק הדין מתייחס לפרשנות חוקי התעבורה במדינת ישראל בפרט בנוגע לפסילה על תנאי בגין עבירות נהיגה. מדובר בנאשם שקיבל פסילה על תנאי בגין עבירת תנועה קודמת ולאחר מכן הורשע בעבירה נוספת בתקופת המבחן. הערכאה הנמוכה יותר קבעה כי מאחר שהנאשם לא ביצע את העבירה הספציפית שהוזכרה בגזר הדין המקורי, אין להפעיל את פסילת המאסר על תנאי. עם זאת, בית המשפט המחוזי בערעור קבע כי ביצוע עבירה כלשהי בתקופת המבחן, כמפורט בלוחות הזמנים הרלוונטיים, מהווה עילה מספקת לאכיפת הפסילה. בית המשפט העליון, בדחותו את הערעור, אישר את החלטת בית המשפט המחוזי. בפסק הדין הובהר כי העבירות המוזכרות בפקודת התעבורה הן חלופות ואינן שוללות זו את זו. בית המשפט פירש את כוונת המחוקק העומדת מאחורי הפקודה וקבע כי הסמכות לציין עבירה בגזר הדין היא תוספת לעבירות שכבר נקבעו על ידי המחוקק. כמו כן, פסק הדין עסק בשאלה האם סירוב או החלטה לממש פסילה על תנאי יכולים להוות עילה לערעור. בית המשפט קבע כי כאשר פסילה על תנאי מופעלת או נדחית במסגרת גזר הדין, מדובר בפעולה שיפוטית וניתן לערער עליה כחלק מגזר הדין. אך כאשר היא נעשית כפעולה העומדת בפני עצמה, היא מינהלית במהותה ואינה ניתנת לערעור, שכן המחוקק לא קבע זכות ערעור במקרה זה. לסיכום, בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי לאכוף את הפסילה על תנאי, והסכים כי התחייבות לעבירה כלשהי בתקופת המבחן היא עילה מספקת. פסק הדין הבהיר את סמכות השיפוט ואת הליכי הערעור הנוגעים לפסילות על תנאי על פי חוקי התעבורה בישראל.