ת"א 21940-11-11

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תביעה לסילוק ודמי שימוש בנכס בפסק דין חלקי. פסק הדין משרטט את ההיסטוריה של התביעה וקובע את תעריפי דמי השימוש בשנים 2005-2011, שנקבעו על ידי מומחה שמונה על ידי בית המשפט, והשופט מקבל זאת. תעריפים אלה מבוססים על השימוש בפועל בנכס, ולא על השימוש המסחרי הפוטנציאלי בו, והם ישולמו על ידי הנתבעים לתובעים. התובעים הם בעלי הנכס, ואילו הנתבעים הם פולשים. בפסק הדין מוזכר גם הסכם שניתן לאחרונה בין הצדדים בנוגע לתקופה שלאחר שנת 2011, לפיו יידרש פסק דין נוסף לקביעת דמי שימוש לתקופה זו. השופט דוחה את טענות הנאשמים לפסילת חוות הדעת של בית המשפט, ומוצא אותן בלתי משכנעות. יתר על כן, השופט מדגיש כי דיני העששת, ולא דיני החוזים או דיני הנזיקין, חלים במקרה זה. משכך, המיקוד הוא בהתעשרות הנתבעים משימוש בנכס, הנמדדת לפי שווי השכירות שחסכו. השופט מורה לנתבעים 3 ו-4 לשלם לתובעים ביחד ולחוד את דמי השימוש המתאימים, ואילו הנתבע 4 פטור מתשלום אישי מאחר ששהה בנכס כעובד הנתבע 3. הנתבעת 1, עיריית צפת, אחראית אף היא לדמי השימוש, שכן טענה כי השתמשה בנכס למעלה מ-30 שנה. לבסוף, העירייה והנתבעים 3 ו-4 נדרשים לשלם את הוצאות התובעים, לרבות שכר טרחת עורך דין. פסק הדין מסתיים בהכרה בהסכמת הצדדים לגבי שכר הטרחה לתקופה שלאחר שנת 2011 וקובע מועד לעיון חוזר בפסק דין נוסף.