ע"א 1013/02

תקציר

במקרה של ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב בעניין פינוי משיב מנכס מקרקעין, פסק הדין הראשוני הכריז על המשיב כמסיג גבול במקרקעין שבבעלות המערערת, מדינת ישראל ורשות הפיתוח. על אף היותו מסיג גבול, הכיר בית המשפט בחזקתו ארוכת השנים של המשיב ובהסכמה שבשתיקה של המערער כהרשאה מכללא לעיסוקו, ובסופו של דבר הורה למערער לפצות את המשיב בסך 464,500 ₪ בגין השקעותיו בנכס טרם הפינוי. המשיב תפס ושיביח את הנכס, והשתמש בו לעסק ללא בעלות פורמלית מאז שנת 1988, בהסכמה שבשתיקה משתמעת מאי מעשיה של המערערת ומהוצאת רישיונות עסק זמניים על ידי הרשות המקומית. המערערת טענה כי ההסכמה המשתמעת והפיצוי אינם ראויים, וטענה כי היעדר הסכמה מפורשת ואי חוקיות הבנייה מהווים עילה לפיצוי. ערכאת הערעור בחנה האם רישיון מכללא מצדיק לפצות את המשיב בגין שיפורים שנעשו בנכס. עם זאת, היא קבעה כי הפיצוי בגין השקעות בלתי מורשות אינו זכות משפטית, והדגישה את הצורך בהסכם חוזי או בהסכמה מכללא, שלא הוכח כנראה. זאת ועוד, בית המשפט הצביע על זמניותה של השכירות, היעדר היתרי בנייה ובנייה בלתי חוקית כטיעוני נגד לזכאות המשיב. בית המשפט מתח ביקורת גם על הערכת שווי ההשקעות, שהתבססה על הנחות שגויות של חוקיות וסטנדרטים הנדסיים. בסופו של דבר, הפך בית המשפט לערעורים את ההחלטה לפסוק פיצויים, והגיע למסקנה כי לא קיימת עילה לחובת פיצויים על המערערת ופסק פה אחד לטובת המערערת, תוך שהוא מורה למשיבה להתפנות ללא פיצוי ומטיל על המשיב חובות בהוצאות משפט.